אני צריך מתנדב אמר המוות והפנה את מבטו לעברי.
הרמתי את ידי והחלקתי את הפיגיון לאט לאורך הוריד.
הדם הסמיך נטף אט-אט לעבר המרפק ומשם לעבר הצוואר.
תחושת הקרירות שעטפה את ידי הקנתה לי תחושת שלווה של סוף תקופה
קודרת.
עצמתי את עיניי והתמכרתי.
רטט הצמרמורות עקב נהר הדם על זרועי גרמו לי להרגיש חי... אולי
בפעם האחרונה.
לקחתי את הפיגיון וחרצתי עתה את ידי האחרת.

נרדמתי.

בחלומי הופיע המוות לבוש בשורות במסווה של גלימה. הוא הביט בי
בעיניים מלאות צער והתנצל, "לא עתה אך בקרוב".
כשהתעוררתי, הייתי בתוך חדר לבן מצוייד באביזרים שנראו כמו היו
לקוחים מתפאורת טלוויזיה.
מעלי רכנה, כפי הנראה, אחות במדי בית החולים. היא הוציאה את
המחט והביטה בעיניי, "למה?".
טרם שהספקתי לענות שוב הייתי שרוי במחיצתו של המוות.
החלל היה שקט, כה שקט עד כי לרגע הייתי יכול לשמוע את דברי
הנבואה מן העולם שמעבר.
חשוך. הכל כל-כך קודר. כל-כך עצוב.
כשפקחתי את עיניי כבר ירדה השמש וחוץ מאיזו מנורה שדלקה בקצה
המסדרון, לא ראיתי דבר.
כשהחלו עיניי להסתגל לתאורת החדר הקלושה, הבחנתי בדמות היושבת
לצידי. "המוות?" לחשתי.
הדמות הפנתה מבטה לעברי, "זו אני".
לצידי ישבה מיכל. יפה מאי-פעם. האור הקלוש ופניה הבהירות
החמיאו זה לזו עתה יותר מתמיד.
"מיכלי" קראתי וחיוך נמשך על פני, "אני אוהב אותך".
דמעה שזלגה מעיניה נטפה על פני כאשר רכנה היא לנשקני. "אוהבת
מיליון" אמרה ועצמה את עיניה.

שוב חשוך. ליבי פועם עתה באיטיות פעימות קצובות ואחידות. שקט.

כששוחררתי מבית החולים הכל היה כרגיל. חוץ ממקרה אחד שבו אחי
הקטן שאל, אף אחד לא העלה את הנושא. אהבתי את המצב כפי שהוא.
על המוות כבר לא כעסתי על שלא לקח אותי איתו ואפילו קצת הודתי
לו על כך שהמצב השתנה.
את המדים כבר לא לבשתי יותר וחוץ מאיזה שיחת טלפון או ביקור של
חבר או מפקד מהבסיס כמעט ולא היה לי קשר עם הצבא. זו הייתה
תקופה לא קצרה שהייתי מעדיף לשכוח.
עם הזמן פסקו הביקורים של חברי מהבסיס וגם הטלפון התייתם
משיחותייהם.

מצאתי עבודה. עתה הייתי שקוע בה ובמיכלי שלי שכל אותה העת
הייתה לצידי, בטוב או ברע, 'עד שהמוות יפריד'. ביטוי אירוני
לאור הדברים שבאו לאחר מכן.
מיכלי ואני עברנו לגור בייחד בדירה שכורה במרכז הארץ. "מתבגרים
מהר", אמרו ההורים טרם עזיבתנו, ובמבט עצוב נפרדו לשלום.
נער כמוני עוזב את הקן החמים שבצפון ועובר לעיר הגדולה. מוזר.
הזמן חולף ומיכלי חזרה ללמוד באוניברסיטה מנסה להבין את החברה
שבה אנו חיים.

הדבר קרה מספר חודשים לפני הבשורה. מיכלי עזבה את הדירה וחזרה
לגור עם ההורים. לוחות הזמנים וסדרי העדיפויות שלנו התנגשו
ושוב שקעתי בדיכאונות הנשנים.
אחרי כמה ימים עזבתי את העבודה והתחלתי לחיות מהחסכונות שצברתי
לחיים המשותפים עם מיכל. לפחות במשהו זה יועיל.
את מיכל כבר לא ראיתי, וחוץ מאיזה טלפון שנקרה בדרכי, התנתק
הקשר.

התקופה החדשה החלה בסימן המוות, עליו התחלתי לחשוב לעיתים יותר
תכופות.
אני זוכר את החושך והשקט ותחושת הקרירות הנעימה שאפפה אותי.
ושוב חיוך נמשך על פני והזכרונות שעולים. ההרגשה הטובה.
בלילה חלמתי חלום. בחלומי ראיתי את המוות עומד מולי לבוש
בשורות במסווה של גלימה. "שעתך הגיעה" אמר אך משום מה לא הבנתי
את כוונתו.
כשהתעוררתי הייתי מיוזע כולי ונוטף. החתכים שלאורך ידי כמעט
והגלידו לגמריי.
את החלום זכרתי כמעט במלואו. ניסיתי לרדת לעומק דבריו אך ללא
הועיל. שרוי אני במיטתי חסר אונים וללא הבנה.
לבסוף, כשקמתי, טילפנתי למיכלי וסיפרתי לה על החלום. כה מפוחד
ומבולבל הייתי עד כי לרגע קט שכחתי שנפרדנו ואמרתי לה עד כמה
אני אוהב אותה.
היא אמרה שהיא מצטערת וגם אוהבת אבל זה נגמר. ניסיתי להסביר לה
שלא לזה היתה כוונתי אך ללא הועיל.
שוב מצאתי את עצמי לבדי שוכב על המיטה וחושב על המוות. למה
הייתה כוונתו?
ניסיתי לשכנע את עצמי שזה היה סתם עוד חלום עקב המאורעות אבל
ללא הצלחה. לחלום הזה היתה משמעות.

בסביבות הערב, קיבלתי טלפון מחבר מהבסיס. סיפרתי לו על הדברים
והוא הקשיב קשב רב. באותו החודש הוא היה לי לחבר טוב ויועץ.
הרגשתי השתפרה.
אחרי כמה שבועות של דיבורים ומפגשים, הוא הזכיר לי את המוות.
שתקתי.
באחת השיחות הוא לעג לי שבסופו של דבר הפלאפון שלי יקבל סרטן.
צחקתי. אחר-כך, שוב חשבתי על המוות.

בתקופה האחרונה התקשתי קצת לנשום. כשחזרתי מהרופא הרגשתי מוזר.
הלכתי לישון.
אחרי כמה ימים קיבלתי טלפון מבית החולים, זה היה הרופא. הוא
ביקש שאבוא, אמר שיש לו בשורות רעות. שוב המוות נכנס לחיי.
כשהגעתי לרופא הוא שתק. התיישבתי על הספה וחיכיתי. הוא הוציא
תצלום רנטגן והצביע על גידול. כתם שחור באמצע החיים. המוות.
את הגידול הסירו בניתוח והוא חזר לאחר כמה חודשים. עכשיו הבנתי
את המוות כשאמר ששעתי הגיעה.
חשוך. אני לא מוכן לוותר למוות בקלות שכזו. שיתאמץ קצת.
כשביקשתי אני את עזרתו הוא הפנה לי את גבו. עכשיו תורי.
את הניתוח השני עשיתי בצרפת. הגידול לא חזר.

בלילה חלמתי שהמוות שוב בא. הפעם הייתי מוכן.
כשהוא הגיע, נעמדתי מולו והתרכזתי בכל כוחי.
הסתכלתי למוות בעיניים והמוות השפיל פניו.
זו היתה הפעם האחרונה ששמעתי ממנו באותה התקופה.

אחרי כמה שבועות קיבלתי טלפון מההורים של מיכלי. היא נהרגה
בתאונת דרכים ליד הבית.
להלוויה לא הלכתי. הייתי שרוע באמבט בדירה ששכרנו כשעוד היינו
בייחד.
אני מרגיש את הדם זורם מליבי דרך עורקיי ומשם לוורידי ודרכם
לידיי  ומשם הוא נוטף ומתמזג עם המים הקרירים שבאמבט.
הצבע האדום שבמים מזכיר לי את שפתותיה החושניות וטעמה המתוק של
מיכלי שלי.

הצבעים מתחילים להתערבב זה בזה והתמונה מטשטשת. נהייה חשוך.
אני רואה עתה דמות צועדת לעברי באיטיות. "המוות?" שאלתי.
מיכלי התקרבה בצעדים רכים. האור הקלוש ופניה הבהירות החמיאו זה
לזו עתה יותר מאי-פעם. מיכלי הושיטה את ידה ואחזה בזרועי.

עכשיו הכל כמו שצריך להיות.
אפילו המוות לא הפריד ביננו.

אפילו המוות.