הרים יקרים, עכשיו לילה ואני ערה.
אני מחזיקה את עצמי עד מאוחר ביום שכזה, שהתארך מעבר
לגבולותיו,
כי עכשיו העולם סוף סוף שותק, ונוצר מקום, המון מקום.
בתוך  עצמיותי השקופה מתחלף נוף:
אני אחרת ,חזקה, מתבוננת מבחוץ על העולם, עומדת
ומצביעה על אנשים , עם המורכבויות הפרטיות שלהם, ואני חסרת כל
קשר אליהם, חסרת מורכבות, חסרת אופי, רק קיימת.
אני מלטפת את אמא עד שהיא נרדמת, מכסה את אבא בשמיכת פיקה,
מכבה את כל האורות ויוצאת אל החוץ הגדול.
יושבת על כיסא פלסטיק ירוק בלב המדשאה הגדולה.
למעלה, הירח ממלא את עצמו שוב ושוב, מופיע ונעלם לסירוגין
במקצב משלו, ואני לבד בעולם.
כל הצרות,כל הבעיות, כל הפחדים כולם, אינם מתקיימים לאורו הלבן
והחודר של הירח, אור קסמים שמגרש מפלצות דמיוניות מחדרי ילדים
מפוחדים, משקיט את המוחשי ומאיר רכות את הלא-מוחשי.
קצות העננים מוארים באור חלבי, משייטים ברקיע מוצף רסיסי
חלומות קוסמיים תועים.
כותבת לעצמי הערה מוכרת, כבדרך אגב, חיי למען הפשטות, דעי
לשמור בלב כל רגע שנודף ממנו ניחוח הקסם הפשוט.
לפעמים מותר רק להקשיב, ושלא כמו בין אנשים, את לא אשמה או
חסרת בינה.
אני מרימה את ראשי להביט, הילה הגדולה למעלה, מסביב ללבנה,
קורצת,מחויכת, להילה הקטנה על פני האדמה, ושתינו חולקות  את
הסוד הפשוט, אנחנו נושאות את אותו השם, אותה המהות.