הכל נופל, צונח, לצידי הגוף.
אין טעם יותר בדבר.
אני מאבדת בתוך סדר יום מבולבל
את תשוקותיי הגדולות ביותר.
אפטיות לתקופה מגודרת בזמן.
אח"כ- השינוי.
כבר, איני מזהה את עצמי
או הופכת יותר מוחשית.
לא היה ערך בימים שעברו- ריקים
כשרויה בדיכאון עמוק- לא שמתי לב, לא ראיתי, דבר.
כבוחרת לא להרגיש, לא לשלוט על חיי
הדחקה מלווה בתירוצים עלובים.

התקופה לא טובה עלי,
כמו גם סדר חיים.
כל המסגרות שגויות,
אני גוועת תחת מניפולציות תפלות
כמעט לא נשאר דבר
שיחזיר
אותי אל עצמי, לחיים בצלמי, לחיים.
לא רואה את הדרך
הכל אפור ומלא בייאוש.
מחשבות לא נשמעות, מסרבות ליצור תבנית ברורה
הרגש קבור בתהומות נשייה.
לגרד
את המשטח העליון, המוסווה לריצוי

אני עוזבת הכל.
אין תרופות פלא
חוץ מלקום וללכת, דבר לא נותר
איש לא יושיט כאן עזרה
איש לא שומע
כאילו אני דוברת שפה שונה
או נוח, נוח נורא לתת לדברים להתגלגל כך.
זו אכזריות לשמה. ניחא.

תאווה לשפה העברית
יכולה להעביר אותי על דעתי
הסיפוק האינסופי בקריאת צירוף מילים מושלם
שיהדהד בי שוב ושוב
מהלך חודשים
עד שאשכח.
ימי עוברים עלי בשיכחה
מן האדם המשכיל היה ניתן לצפות שיראה כי משהו לא בסדר
אבל אדם משכיל לא דורך כאן
הכל מסוגר
למראית עין נראה
הכל אחרת
ומשלים לתבנית.
כל כך הרבה תבניות ואני לא נמצאת פה.
לא שמה ליבי לדבר,
חוץ מפרטים קטנים שנחרטים כאילו
היו סדרי עולם להתמוטט.
חיים של רגעים תלושים שמתחברים לתבנית דמיונית.
חוסר בטחון ונסיון מר גונזים גם זאת ומותירים תלישות כללית
ריחוף סביל
הגיע הזמן לפרוץ את כל זה.
כשאעזוב הכל
דבר לא ישאר
דבר לא יצליח להגיע

אל רום הבדידות שלי