היא שוכבת בדשא  של בי"ס, או יותר נכון ממה שנשאר ממנו,
ומשעינה את הראש שלה על מעיל הג'ינס שאבא שלה הביא לה מארצות
הברית, כשהוא טס מהעבודה.
השמש מאירה חזק, וגם מחממת חזק- היא יוצרת אור צהוב כזה, כמו
התיק שזרוק על הדשא, לידה...
השמש מחממת את האויר- למרות שבעיקרון הוא די קר, כי עכשיו כמעט
חורף. השמש מחממת גם את הלב שלה, שבעיקרון הוא די קר, כי אתמול
היא הייתה אצל ידיד שלה, שיושב שבעה על אמא שלו.
בראש שלה עוברות כל מיני מחשבות, כמו למשל איך זה שהשמש ממשיכה
להאיר כל יום, למרות שהגשם מנסה שוב ושוב לכבות אותה, ואיך זה
שהידיד שלה ממשיך לחייך, למרות שכבר אין לו אמא. ואיך זה
שהאנשים ממשיכים בשגרה שלהם, למרות שכל יום יש הלויות
ופיגועים, ואנשים כל הזמן מתים. והשמש?
לא נמאס לה להאיר על העולם המבאס הזה? לא נמאס לה להאיר על
עולם שמלא בכאב?
אבל בעצם, אולי היא בעצם מאירה על האנשים שכואב להם, כדי למלא
את החורים שיש להם בלב, באור.
היא מסתכלת על החברה שלה, ששוכבת על ידה ומתלוננת על כמה
שומנים מיותרים, ומדברת בשיא ההתלהבות על בנים, אבל היא לא
מבינה איך אפשר לחשוב על בנים כשכ"כ הרבה דם נשפך פה... ואז
היא מתחילה לדבר על בנים גם... אבל היא מדברת מהפה, לא מהלב-
והיא לא מבינה איך הפה שלה מדבר על דברים כ"כ שטחיים, ואיך
המוח שלה חושב על דברים כ"כ פשוטים.
ואז היא חושבת שאולי אם השמש תמשיך לחמם הרבה, בעצם כולנו
נימס, ונתערבב כולנו אחד בשני- וכולם יהיו עם כולם, כמו עיסה
אנושית אחת גדולה- וככה לא יהיו יותר מלחמות, וככה משפחות לא
יתפרקו...
ואז היא מבינה שהכל הרבה יותר פשוט ממה שכולם חושבים, כמו לוח
שחמט גדול. והשמש- רק מנורה שמעירה על הלוח...