אמיתות גדולות נגלות לפעמים בצורות מפתיעות. בתחנת האוטובוס
שליד ביתי כתובים רשמיה של נערה מבולבלת בת טיפש עשרה על
העולם. רשמים חפוזים, שנכתבו בטוש מזדמן על ספסל מזדמן, בעודה
מחכה לאוטובוס, קו 65 ככל הנראה.
על הזכוכית הכהה היה רשום: "פיטר אנדרי החמוד והמקסים". על
המושב שמשמאלי היה כתוב: "לידור כוכבי + פיטר אנדרי" בתוך לב,
ועל המושב המרוחק היה כתוב: "כל הבנים זונות חוץ מאבא שלי, אח
שלי ופיטר אנדרי". אמת בסלע.

לאחרונה מתפתח בי כעס בסיסי ומקיף כנגד המין הנשי. משהו עמוק,
קדום ושורף. משהו נגד האופי, הרוע, הטריקים.
כמו סמים וכמו מחזירים בתשובה, גם המשפט הזה מציע פתרון קל
לבעיה קשה. מעין חמימות של תשובה חובקת עולם להכל. תנסה, מה
יכול להיות.
כל הבנות זונות. חוץ מאמא שלי ואחותי. כמובן.
וואלה.

סיפרתי לך את התיאוריה שלי. לא הבנת את הרצינות שבה לקחתי
אותה. אמרת שהיא שטויות מוחלטות.
טוב, את בת. מה את מבינה.
ואני שאלתי אותך את השאלה שגרמה לי לחפש תשובות בשדות זרים.
איך זה שאני תמיד נכווה?
איך???
אמרת שזה בגלל שאני אמיץ.
בעולם שלי לאמיצים מגיע פרס, לא דחיות צורבות.
איש חכם וצעיר (כן כן, לא כל החכמים זקנים, את יודעת) סיפר לי
פעם סיפור. החברה שלו לשעבר קראה לו דון קישוט. והוא לקח את זה
כמחמאה. הוא הרי אביר, מוסריותו נעלה, נלחם כדי להציל את
אהובתו. אבל הוא נלחם בטחנות רוח. הוא אף פעם לא היה רלוונטי
לעולמו. איזה דבר אכזרי לומר.
אבל אני אדם חופשי, וזכאי לומר על עצמי כל שאחפוץ.
אני דון קישוט.
ואת, אהובתי, סוג של טחנת רוח.
יותר יפה, יותר קטנה, יותר צעירה, יותר מבטיחה.
אבל גם את מושא לרדיפותיו של אביר מזדקן, שנלחם ברוחות בעולם
לא רלוונטי.
ושמא היית דולצינאה?
היצאתי להציל אותך? להילחם בדרקונים מדומים? הרצית את קורבני?
או שמא למעני יצאתי, להגן על עולמי המיושן מפגעי הזמן, להציל
אותך הנאווה בחרבי?
זאת לא אדע.
לך השיפוט.


אך כמו סמים ומחזירים בתשובה, זה לא הפתרון. העולם אינו כה
פשוט. עד כמה שארצה, את אינך זונה. וכך גם רוב רובו של המין
הנשי.
ולא מצאתי מקבילה נשית לתפקיד אותו ממלא פיטר אנדרי בחייה של
אותה נערה.
מה לעשות. עברתי את הגיל.

ואני, דון קישוט, אמשיך לרדוף לי אחרי טחנות רוח, בין אם הן
ידידות כמוך, ובין אם הן קרות ומנוכרות כרוב קודמותיך.
כזה אני וכזה הוא עולמי.
אני זקוק לדרקונים מדומים להילחם בהם, ליפהפיות חפות מכל חטא
להציל בחרבי.
אין לי צורך בעולם העובדות המר.
את לא מחכה שיצילו אותך.
מה חבל.

ובכל זאת, תודה לך לידור כוכבי, על שהארת את עיני, ולו לרגע
קט.