"שלום לכולם. היום, אנחנו הולכים לבצע, לשם שינוי, תקיפה.
התקיפה תתמקד באזור שארם-א-שיח' במצריים. אנחנו נתקוף כמה
סוללות טילים כהכנה מקדימה, ואז נתקוף את בנין הממשל, שבו
אמורה להיערך אחרי התקיפה פגישה של ראשי המדינות הערביות
העוינות לנו. התקיפה בוצע לפי הוראת הממשלה, כדי להראות שאנחנו
יכולים. תדריך מפורט לפי המבנים הבאים:
אבי מוביל, ישראל הנווט שלו, משה, וויצמן הנווט- מבנה ראשונה
עם הכינוי מגף אחד. המטרה שלכם - הטק"א, וחיפוש תותחי נ"מ.
אסף מוביל, אלי איתו בתור נווט, שי, ורועי הנווט - הכינוי שלכם
מגף שתיים. המטרה שלכם, הבניין עצמו.
המובילים שלכם מכירים כבר את המטרה, ויעבירו לכם את התדריך
המקיף. בהצלחה לכולכם."
אלון הסמ"ט א' של הטייסת סיים את דבריו ויצא. הם התקבצו לפי
המבנים בפינות של חדר התדריך והתחילו לפרוס מפות.
אסף פתח את התדריך למבנה שלו: "כמו ששמעתם, המטרה שלנו היא
המבנה עצמו. לפני כמה שעות יצאו מטיסת "העטלף" לטיסת צילום
מעל. הפאנטום הביא תמונות יפות, והם לפניכם. המבנה שאנחנו
מכוונים אליו, הוא האמצעי בקומפלקס. אנחנו חייבים לפגוע רק,
אני חוזר, רק בו, אחרת התקיפה לא תשיג את התוצאות שלה התכוונו.
אנחנו נשתמש בפצצות מונחות לייזר, GBU-10.
בגלל הטיסה הארוכה, לכל אחד יהיה גם שלושה בידונים. אל תשכחו
לקחת שקיות להשתנה" סיים אסף בבדיחה המסורתית לפני טיסות
ארוכות, "אין שרותים ברעם!" השלימו את המשפט כל השאר.
"חמש דקות לפנינו יעבור המבנה של אבי והחבר'ה, ישמיד את כל
הסוללות הידועות עם JDAM, ויחפשו גנדישים. הטיסה תיהיה במתאר
נמוך וצמוד. הדיוק פה הכרחי. זמ"מ - 0100. יאללה, למטוסים".
אסף ואלי עלו למטוס האהוב שלהם, רעם 267, איתו טסו בזמנו
לתערוכה באנגליה, שבה זכה לציור זנב במיוחד שלו. לפניהם, מבנה
מגף אחד כבר עמד לפניהם על המסלול, בציפיה שיתנו להם אישור
להמריא. למרות, ואולי בגלל שעת הערב המאוחרת, המחזה של ההמראה
שלהם היה מדהים. ההצתה הפתאומית של המבערים היתה מדהימה. אסף
ידע שהרעש עצום, אבל הוא לא יכול היה לשמוע אותו בגלל שהחופה
כבר היתה סגורה. הוא חיכה שהקשר יתפנה, וביקש רשות הסעה.
"מגף שתיים, מגדל. יש לכם אישור להסיע למסלול 22 ימין. מהירות
רוח 15 קשר. רות עבור"
"מגדל, מגף שתיים. תודה רבה. נדבר שוב כשנגיע למסלול. רות
סוף"
הטכנאי סימן להם שמצידו הם יכולים לזוז בהצדעה המסורתית. אסף
התחיל להסיע את הרעם בזהירות תוך כדאי שהוא מוודא שהמטוס של שי
ורועי יוצא מההנגר לידו. הוא פתח את הקשר בין שני המטוסים.
"שלום שי, הכל אצלכם בסדר?"
"מצויין אפילו. נדבר איתכם אחרי ההמראה טוב?"
"אין בעיה. תזכרו - דממת קשר עד אחרי הנ"צ של המטרה ודיווח
פגיעות. יש?"
"ברור!" התערב רועי הנווט בקשר.
הרעם הגיע למסלול שהוקצה לו, ואלי התגרה באסף:
"אספי, נראה אותך מפתיע אותי בהמראה..."
"תזכור, אתה ביקשת..."
ברגע שניתן אישור המראה מהמגדל אסף לחץ את הבלמים עד הסוף,
הזיז את המצערת עד מבער מלא, וחיכה. ברגע ששיחרר את הבלמים
המטוס "עף" קדימה מהעוצמה של המבער.
"יפה, יפה, יש לך פוטנציאל" צחק אלי בקשר.
"זה גם מה שאמרו עלי בתיכון, ותראה לאיפה הגעתי - מטיס מטוסים
בשביל הצבא" החזיר לו אסף.
אסף ואלי היו ממקימי טיסת הפטישים - 69  במתכונתה החדשה כטיסת
רעמים. קודם לכן, אסף היה סמ"ט ב' בטיסת נצים. אלי היה גם ב69
המקורית, בתפקיד של נווט פאנטום. שניהם הכירו את המטוס ואחד את
השני על כמו את כף ידם. אסף ידע להגיע למגבלות הטיסה של המטוס,
ונצל אותו בכל דרך אפשרית, ואלי היה ממפעילי הנשק המנוסים
והטובים ביותר בחיל - האוויר. הם היו צוות כמעט מושלם.
לאחר ההמראה פנו לדרום מערב לטיסת מבנה צמודה, כשלפניהם ברדאר
הם רואים את המבנה של אבי.
"יש לנו עוד דיי הרבה להספיק היום. אני סומך עליך שתביא אותנו
למקום בזמן" הורה אסף לאלי.
"נו, אתה לא מכיר אותי? רק תטוס מספיק נמוך ומהר, ונגיע כמו
גדולים" החזיר לו אלי בציניות הידועה שלו.
אחרי כ 45 דקות הקשר התחיל להתעורר לחיים כשמגף אחד - המבנה של
אבי, התחיל לדווח צ'רלי - פגיעות מדויקות במטרות - סאם 10 שהיה
במקום, ועוד פגיעה בכמה גנדישים ותותחי 85 מ"מ שזוהו.
"אסף, אתה ער או שנתת למטוס לטוס כל הדרך על טייס אוטומטי?"
הפר אלי את השתיקה.
"ברור, השלמתי שעות שינה" ענה אסף.
"שניה רצינות. יש לנו עוד 20 שניות לאיי.פי. שים לב. תזכור -
תעלה לגובה של ששת-אלפים רגל, ונתחיל לחפש את הסימון של רועי
על המטרה".
דיבור דומה התנהל גם במגף שתיים-שתיים. רועי התכונן להפעיל את
סמן הלייזר בשביל הפצצות. התפקיד שלו, כמה שנראה שהיה פשוט,
היה חשוב מאוד. בלעדי הסימון הזה, הפצצות האלה הן סתם פצצות
ברזל פשוטות.
איי.פי., ושני המטוסים עולים בהפרש של חצי שניה. העוצמה של
הרעם מדהימה. תוך חצי דקה כבר היו בגובה הנדרש, ורועי המיומן
כבר סימן את המטרה.
"פיקל בזמנך החופשי" אישר אלי לאסף.
"עוד שניה...פיקל! יש שחרור של 2 הפצצות!"
"בקר, מגף שתיים-אחד. צ'רלי. אני חוזר - צ'רלי"
"בקר, מגף שתיים-שתיים. צ'רלי" התקבלו הדיווחים משני המטוסים.
"אסף, שים לב לRWR, בשעה שלוש, גנדיש מנסה לנעול עלינו, אני
פולט מוץ". הזהיר רועי.
פתאום שם אסף לב למוט אפור שכאילו יוצא מהאדמה.
"סטרלה בשעה 9. נורים! נורים!"
צעק אסף לאלי. אלי ישר לחץ על הכפתור. משום מה לא השתחררו
נורים, והטיל הקטן והנבזי המשיך להתקרב במהירות.
"שיט! תקלה!!!" צעק אלי תוך כדי נסיונות חוזרים ונשנים ללחוץ
על הכפתור שחרור נורים.
אסף שיחרר את הבידונים כדי שיוכל לפנות ביתר קלות. טיל הסטרלה
הראשון החטיא, אבל מיד נראה מעוד מקום טיל עולה.
"שים לב! סטרלה בשעה 7!" הזהיר אלי.
מיד לאחר שחרור הבידונים המד של המקסימום ג'י בתע"ל השתנה ועלה
ל 9 ג'י. אסף כמעט והגיע לזה בניסיון לחמוק מהטיל, אבל זה לא
עזר. הטיל פגע במטוס, ושיתק את המנוע שהתחיל לבעור מיד.
"נפגענו! נפגענו!" דיווח אלי בהיסטריה קלה. "נוטשים!" ענה אסף,
ומיד משך בידית שעל ראשו. הפנים שלו התכסו והוא לא ראה כלום,
רק שמע את הכסא מאחוריו נפלט, ומיד הרגיש איך הוא יוצא בכוח
אדיר מהמטוס.
אסף חיכה עד שהתנתק מהכסא, ואז התחיל להסתכל מסביב. כשירד חזרה
לגובה של עשרת-אלפים רגל, נפתח המצנח בחבטה. מימנו הוא ראה את
המצנח של אלי, אבל לא ידע מה המצב שלו, הוא רק יכול היה לקוות
שמצבו בסדר.
מיד כשהגיע לקרקע, שם לב שנחת ליד הבסיס של המצרים. רק 2 ק"מ
ממנו. הוא וידא שהוא לא נפצע בשום מקום, וקיפל את המצנח כדי
שלא יבלוט. הוא שיער שכחצי ק"מ קדימה ממנו, לכיוון ישראל, נפל
אלי. אסף פחד שהוא נפצע, והתחיל לרוץ אליו, תוך כדי שהוא מפעיל
את ה"שרה" שלו - משדר החילוץ והאיתור שהיה איתו.
תוך כדי עליה על דיונה שהיתה שם, ראה אסף מצנח מונח על האדמה
כמאה מטר לפניו. הוא הבין שאלי כנראה נפצע, אחרת היה מקפל
ומחביא היכן שהוא את המצנח. הוא רץ אליו, ומצא אותו שבור יד
ורגל, אבל חי. הוא עזר לו לקפל את המצנח ולהחביאו והם התחילו
ללכת לקראת מערה שמצאו מרחוק. הם ידעו שיבואו לחלץ אותם כמה
שיותר מהר.
מרחוק עדיין נשמעו הדי התפוצצויות. אסף ראה את המטוס השני
במבנה שלו ממשיך לכיוון ישראל, וקיווה שהוא יחזיק מעמד ולא
יפגע. מאחוריו, השתרך אלי בכבדות. אסף ניגש אלי, והשקה אותו
מעט מהמים שהיו להם בטורסו ובערכת חרום. אסף קיווה שיחלצו אותם
בהקדם האפשרי כי המצב של אלי לא נראה הכי טוב בלשון המעטה...
הוא זכר מהקורס השרדות בקורס טייס, איך אפשר להפיק מים מצמחים
ואפילו איך צדים נחש, אבל הוא קיווה בכל מאודו שלא יצטרך
להשתמש בידע הזה. אלי התלונן שהוא לא מסוגל יותר. אסף ידע שאין
להם ברירה אלא לתפוס מחסה עד הבוקר לפחות, ואז לנסות לעשות
משהו.
"אסף, 'סתכל מצד ימין, יש שם איזה כוך שנראה לי שנוכל להכנס
אליו". הפנה אלי את תשומת-ליבו של אסף.
"תוכל לסחוב את השבעים מטר עד לשם? אם לא תגיד, ואני אסחוב
אותך" שאל אסף.
"נראה לי שאני אצליח לסחוב..." הם התחילו ללכת לכיון הכוך שהיה
שם. תמיד ידעו שהלילות במדבר קרים, אבל לא ידעו שעד כדי כך.
מהעיפות הרבה והמתח, כל צוק היה נראה להם כמו איזה חייל מצרי
לפחות.
הם הגיעו לכוך, והתמקמו לשנת לילה. אסף עזר לאלי להשכב בנוחות
יחסית, והלך לשבת בכניסה למערה, בשביל שיראה אם מישהו מגיע.
באותם רגעים של כמעט יאוש מוחלט, חשב על אישתו, עדי, שמחכה
בבית. על איתי בן השלוש, שלא יודע שהחל ממחר יתעורר למציאות
חדשה.
הוא שם לב שאלי, מאחוריו, כבר נרדם והחל לישון שינה טרופה
ומלאת כאבים. אסף יכול היה רק לרחם עליו, ולהודות לאלוהים
שמצבו לא עד-כדי כך קשה, ושהוא עוד יכול לסייע למישהו. הוא
בהחלט לא היה רוצה להיות במצבו של אלי.
השעות עברו לאט ובשינה טרופה. כבר בחמש וחצי בבוקר התחיל להיות
מחניק וחם, כיאה למדבר. הם התחילו להוריד את הבגדים העליונים
כדי להתמודד טיפה עם החום. אסף ניסה לקבע לאלי את הרגל, הדבר
שיותר הציק לו, אבל הניסיון לא היה כזה מוצלח. למזלם, אלי
כנראה רק קיבל מכה יבשה ביד, אבל בלי שום שבר נראה לעין או
משהו כזה. הרגל הציקה לאלי נורא, אבל הוא התאפק לא להכביד יותר
מידי על אסף.
הם לא ידעו איפה הם ממש, רק ישעו שהם בערך באזור של דרום סיני,
ויש להם, בלשון המעטה, עוד הרבה הליכה. ה"שרה", משדר האיתור
שלהם פעל ללא הפסקה, כדי שידעו שהם עדיין בחיים, ויחפשו אותם.
"תגיד, אלי, המצרים יכולים לעלות על התדר של הדבר הזה ולאתר
איפה אנחנו?" העלה אסף את הנושא הבוער הזה.
"מממ... אני לא יודע, אני רק מקווה שלא" ענה לו אלי.
"אולי נפסיק את הדבר הזה ונפעיל אותו רק מידי פעם?"
"אני חושב שזה רעיון טוב, גם חסוך ככה מהסוללה של העניין".
לפתע נשמע מאחוריהם מסוק. מכיון שהם היו כמעט בטוחים שזה של
המצרים הם מיהרו לתפוס מחסה בצל אחד משיחי המדבר הגדולים שהיו
שם. לפתע התמלא כל האזור ברעש עצום. אסף הציץ בקושי למעלה,
וזיהה את המסוק כמסוק קרב, כנראה מי24- הינד, מצויד בשמונה
רקטות וארבעה תותחי 12.7 מ"מ אימתניים. בנוסף לכל הצרות האלו,
הגיוני שיש שם גם שמונה חילים שרק מחפשים לתפוס אותם. אסף
התחיל להלחץ. מנועי הטורבו גל של המסוק עשו את הרעש המחריד
שלהם, אבל אסף שם לב שהמנוע מאט. הם לא העזו להרים את הראש, כי
ידעו שהעין קולטת ומתמקדת בתנועה הרבה יותר טוב משסתם אדם שלא
זז.
הרוח מלהבי המסוק התגברה, והם אפילו בקושי יכלו לשמוע את עצמם
חושבים. "זה לא מגיע לנו... זה לא מגיע לנו..." חשב אלי בפחד.
המסוק נחת מעט לפניהם, ויחידה של חילים במדי הסוואה מנומרים
יצאה מהמסוק. לפתע הרגיש אסף כי מישהו דוקר אותו בקנה של רובה,
ממש דוחף לו אותו לתוך הצלעות. אסף לא יכול היה להתאפק ופרץ
בזעקת כאב. המצרי שהבין שעלה על הטיסים שחיפשו, צעק בקולי
קולות לחברים שלו שיבואו לעזור לו. מי כשבאו כולם, רצו להרביץ
להם ואף להרוג אותם במקום, אבל המפקד שלהם עצר אותם מלעשות את
זה. לא כי היה נחמד, אלא כי הבין שהם שווים יותר כשהם בחיים.
ברגע שהבינו שנתפסו, דרשו אסף ואלי שיתיחסו אליהם כשבויי
מלחמה, לפי אמנת ז'נבה. הם ניסו להסביר להם את זה בתנועות
ידיים, אבל המצרים לא קלטו, או יותר נכון, לא רצו להבין. ידיהם
ועניהם של אלי ואסף נקשרו, וכשהמצרים הבינו שלאלי יש בעיה
ללכת, הם הרימו אותו בגסות, שכל-כך הכאיבה לו, עד שהיה חייב
לצרוח מכאב, למרות ההנאה שידע שזה יגרום להם.
הם הרגישו שמעלים אותם למסוק, ושהמסוק מתחיל לזוז. לאחר מה
שהעריך אסף כחצי שעה נחת המסוק. הוא היה בטוח שהולכים להוריד
אותו, אבל זה לא מה שקרה. אחרי כעשר דקות המסוק המריא שוב.
הפעם הורידו אותו, והוליכו אותו לאיזה תא כלא מצחין וחנוק.
לקחו ממנו כל מה שהיה יכול לעזור לו להישאר נורמלי. אבל דבר
אחד הוא ידע שאי-אפשר לקחת ממנו: את האהבה לעדי ואיתי, ואת
הגעגועים הביתה. הוא ידע שזה הדבר היחיד שיכול לשמור על
שפיותו.