רוח דמיונית נושבת ומכה בי,
אור חיוור, אילם
מסתנן בשערי.
את שרה קול שני.
שיר שפעם הכרתי, קול שפעם הכרתי.
אין מי שישיר קול ראשון,
והשיר לא נשמע שלם.
עכשיו הוא פוסע
אל מחוץ לדלת ביתי,
וטורק אותה מאחוריו.
הירח מאיר על הקמטים שלי,
שנעלמו כמה ימים אחרי שנולדתי.
זו הבדידות,
הבדידות שגורמת להם לצוף
מעל העור.
זו הדלת המכה במשקוף.
24.4.2003 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.