"הפסיעה היא רק צל של חלום,
הרבה פסיעות הן ריצה.
ריצה שהופכת לרקיע אדום,
היא היקיצה"
                 
   (דקלום שלישי מתוך "משנת הפסיעה")




 אחותי הנערצת, קטיה יקרה מכל, אני מקווה שומעת אותי שם למטה.
כבר כמה חודשים שאני יודע שאת גרה בבניין הזה, ואני לא מצליח
להגיע. היום הצלחתי להשתחרר אחרי שבועיים שהייתי אתו בדירה,
לבד. בסוף באו אנשים במדים וריח של זיעה ופתחו את הדלת. יצאתי
לפני שהם הצליחו לתפוס אותי, אני לא יודע אם הם ראו אותי בכלל.
אני נרגש כולי מהמחשבה להיות אתך, ומקווה שבקרוב אוכל לראות
אותך, ולהיות לידך.

  שמעתי שהיו הרבה שמועות, שאפילו היו הרבה אחרים שניסו לחקות
את מה שעשיתי, ולא הצליחו. האמת שאני לא מתפלא, לא התכוונתי
למה שעשיתי. אולי בסוף כן, אבל זאת לא הייתה המטרה, והם ניסו
להשיג רק את המטרה, רק את המעשה, ולא את הדרך. הם פעלו בלי
לדעת שהמאבק, אם בכלל אפשר לקרוא לו מאבק, הוא לא מאבק של כוח.
אל תעשי כמוהם קטיה, אני יודע שהיא רעה אלייך, ואולי עוד מעט
היא תשלח אותך לניתוח, אבל אל תלכי נגדה כשהמלחמה מדריכה אותך.
אם המטרה היא שחרור, אליו צריך לשאוף. חייבים להבין שהשיתוף
הוא הדרך היחידה. אולי, כשתביני את זה, תוכלי לחלוף על פניה
בשקט. אולי, כשתביני את הגעגועים, תוכלי להשתחרר ממנה באמת.

  שמעת אולי על דרך הפסיעה השקטה? אולי קצת? אולי לא, בכל
מקרה, זה הכל מתחיל מהגעגוע. את הגעגוע את בטח מכירה, לפחות
כמו שאני מכיר אותו, הגעגוע הצורב, הכואב, המתוק, ועל זה כל
העניין. געגועים למשפחה שהיתה לך, שעזבה, אף אחד לא יודע לאן,
לקולות הרכים שהייתם משמיעים, געגועים לאמא, שהיתה רועדת בכל
פעם שהיית באה לינוק, שהיתה עוטפת אותך בחום ובאור, שנלקחת
ממנה עוד לפני שגמרת לינוק, געגוע לאוכל מתוק שפעם מצאת על
השולחן, וגעגועים אליה בכל פעם שהיא הולכת, געגועים שגורמים לך
לחשוב שאהבת אותה פעם, ושאולי תוכלי למצוא את האהבה הזאת שוב.
געגועים לכל דבר, שתוקפים אותנו בלי הפסקה, געגועים לעולם שפעם
היה מעניין ועכשיו נשארה ממנו רק כמיהה שלא מרפה, כאילו נולדנו
לגעגוע בתוך הדחף הגדול שמפריד אותנו כל פעם מחדש מהדברים
שאנחנו רוצים, מהדברים שאנחנו.

  ניסיתי היום להיכנס אלייך, אבל היא לא נתנה לי, היא סילקה
אותי למטה במדרגות, כאילו היתה לה בעלות אמיתית עלייך, כאילו
המרחב היה שלה, כאילו אפשר להתעלם מהריח שלך, המתוק. ומה אנחנו
בשבילה, יצורים קטנים וחלשים, רק חתולים, והיא אפילו לא יכולה
להבין את מה שאנחנו אומרים. הטיח כאן בגג נשרט בקלות, אולי אם
אשקע בתוכו אני אצליח לגעת בך, ואולי תביני.

  למדנו לחיות עם הגעגוע, יש כאלה שאומרים שזאת המטרה, הבידוד
והסבל, שזה מה שמפריד אותנו משאר העולם, שזה מה שאנחנו, והאושר
טמון בסבל הזה. כמעט כל החתולים ברחוב חשבו ככה, ועדיין חושבים
ככה, ואולי גם את. אבל אני כבר לא חושב שזאת הדרך, התחלתי
להאמין בדרך הפסיעה השקטה. זה ארוך, ומסובך, אבל שם נמצאת
האמת, לפחות בשבילי. אני אנסה לתמצת ולומר לך שהאושר לא יכול
להיות טמון בסבל, שאולי אנחנו צריכים לנסות להיות ביחד,
ולהפסיק להפריד את עצמנו משאר העולם, אולי אפשר ללמוד להתחלק
בשטח, אולי אפשר לשנות את עצמנו, ולא  לכאוב את הפרידה תמיד.
  אבל העבודה צריכה להתחיל מבפנים. צריך לנסות לבטל את
הגאווה, ולהבין שהתחלקות במרחב עם אחרים היא אפשרית, שאפשר
לחשוב ביחד, לפעול ביחד. יש כאלה שיאמרו שזה יבטל את הייחוד
שלנו, אבל אני אומר שזה יאפשר לנו לפרוץ ולקיים עולם שונה, שלם
ועשיר. ביחד אולי נוכל להתקדם אל עולם שיש בו פחות געגוע, פחות
פרידות, ואולי נצליח להגיע גם יום אחד לשיתוף, להרמוניה, כמו
הציפורים שעפות ביחד בשמיים, נישאות הרחק מכל כאב, הרחק משליטת
האדם, מרחפות במשטח הכחול הגדול. השטח בשבילן הוא אשליה, מילה
חולפת.

  אבל זה הסוף, המטרה, והדרך ארוכה. כדי להבין איך אפשר לעשות
את זה צריך להתחיל בגוף ובמחשבה, השלב הראשון הוא הניסיון
להינתק מהסבל, להינתק מהעבר שכל הזמן מפעיל את הגעגוע, לנסות
להפסיק לחשוב על העבר ולהתמקד בהווה, דרך הגוף. להתמקד בפסיעה
השקטה של הרגל הקדמית השמאלית, ולהמשיך אל כל הגוף. להבין עד
כמה האיברים נפרדים אחד מהשני, ולהבין כמה הם יכולים לפעול
ביחד, בהרמוניה, בתוך השקט של הגוף. להבין שהגוף יכול להנתק
מהעבר ולהיות עכשווי, לפעול בתיאום, ולא בהפרדה. זה מה שעשיתי
בשנה האחרונה, וזה חדר אלי לאט לאט.

  התחלתי להשתעשע באוכל. בהתחלה, לקחתי ביסקוויט קטן, כמו
מליון שאכלתי, קירבתי רגל קדמית לרגל קדמית, והצלחתי להחזיק
אותו ביניהם, עם הזמן הצלחתי לשלוט ברגליים הקדמיות, לתאם
אותן, ולהפריד אותן מהרגליים האחוריות. יום אחד הוא ראה אותי
כשכמעט הצלחתי להכניס את הביסקוויט אל הפה. קלטתי אותו מסתכל
בי בפליאה מהמטבח, הוא אמר "וואו, תראו לאיזה סנאי הפכת.",
התעלמתי והמשכתי לפתח את התיאום של הגוף, המשכתי לנסות לחבר את
החלקים הנפרדים. השקעתי מאות שעות באימונים, והצלחתי לאט לאט
להחזיק דברים ברגליים הקדמיות, כלים מהמטבח, תמונות, חרקים,
וכל מה שמצאתי שלא היה כבד מדי.

  יום אחד הוא בא הביתה, ושם עלי קולר עם ריח נוראי. הוא אמר
שזה נגד פשפשים, אבל אני לא יכולתי לעמוד בריח, וכשהוא הלך
לחדר אחר, ניסיתי בכל כוחי להוריד את הקולר.

  לא הצלחתי, והסתובבתי בבית כמו סהרורי, והריח הקיף אותי,
וחנק. יום שלם ניסיתי להוריד את הקולר, ולמחרת, אחרי אינסוף
נסיונות ושיטוטים, מצאתי את עצמי מול המראה. ראיתי את עצמי דרך
המראה, וראיתי גם את הקולר, ואז ראיתי את המנגנון, והתחלתי
לנסות להוריד את החגורה הזרה מהצוואר. ניסיתי לשלוח ציפורניים
אל תוך המנגנון ולהפריד את החגורה מעצמה, אבל הציפורניים לא
היו מספיק ארוכות, והמשכתי להסתובב בבית, מנסה למצוא דרך
להאריך את הציפורניים, מנסה למצוא דרך להוריד את הקולר.

  באחד מהשיטוטים הגעתי אל הלוח שהוא תולה עליו תמונות, ראיתי
את התמונה של אימא תלויה שם, וידעתי שזה סימן. את יודעת שהוא
לקח את אמא לניתוח? שהיא איבדה את כל הריח המיוחד שלה, גם
בתקופות ייחום. כשהיא חזרה כבר לא היה לה שום כוח, שום סיבה
לזוז, היא הלכה והשמינה, וחלתה, את יודעת שגם היא יכולה לקחת
אותך לניתוח? את יודעת שאימא מתה?

  בכל מקרה, מה שהחזיק את התמונה אל הלוח היתה סיכה דקה
וארוכה. משכתי את הסיכה עם השיניים, והתמונה של אימא נפלה.
נשארתי עם הסיכה בין השיניים וידעתי שאני יכול להאריך אתה את
הציפורניים. בפעם הראשונה זה לקח לי יותר משעה, אבל הצלחתי
לשים את הסיכה בין האצבעות, ונעמדתי מול המראה, מנסה להפריד את
החגורה מעצמה, מנסה להוריד את הקולר. זה לא היה קל, ובחלק
מהניסיונות המחט חדרה דרך הפרווה ונכנסה אל עור הצוואר, צרחתי
מכאבים וניסיתי שוב. בסוף הצלחתי להוריד את הקולר המתועב,
ולהשתחרר מהריח הנוראי.

    באותו ערב הוא הגיע הביתה, מריח מבשר מטוגן. זה לקח לו
קצת זמן לשים לב שהורדתי את הקולר. חשבתי שהוא יהיה גאה בי,
אבל הוא מייד שם עלי את הקולר בחזרה. התחלתי לשוטט בבית שוב
בחוסר מנוחה, ואז ראיתי שהוא תלה שוב את התמונה של אימא, עם
עוד סיכה.

  חיכיתי שהוא יצא מהבית, וחשבתי על אימא, איך היא הייתה
קופצת כולה על הכדור שהוא זרק לה, ומחזירה את הכדור לרגליו.
היא חשבה שהיא לא לבד בעולם, שהוא הכל בשבילה, ואז הוא לקח
אותה לניתוח וקרע אותה מבפנים. נזכרתי בה יושבת על הכרית אחרי
הניתוח, משמינה כשהבטן שלה נרקבת ממחלה. היא היתה זאת שסיפרה
לי על דרך הפסיעה השקטה, ודקלמה את המשנה בשני לילות ארוכים.
גם היא האמינה, ולפני הניתוח היא ניסתה להתאמן ולתאם את הגוף,
אבל אחרי הניתוח הכל נעלם, היא כבר לא רצתה יותר כלום.

  כשהוא יצא הוצאתי את הסיכה החדשה, למרות ששמרתי בצד את
הישנה, ונעמדתי מול המראה, פוצע את עצמי ומוריד בייסורים את
הקולר מהצוואר. שמרתי בצד את שתי הסיכות, והחבאתי את הקולר
מאחורי סל הכביסה.

  למחרת הוא כבר בא עם קולר חדש. רציתי להראות לו איך זה,
רציתי שהוא ירגיש פעם אחת איך זה עם קולר על הצוואר. כל הלילה
עבדתי. הורדתי את הקולר עם הסיכה שלישית שהוא תקע באימא, ואז,
אחרי כמה שעות, הצלחתי לחבר את שני הקולרים. זה לא היה קל,
אולי הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים, אבל ניסיתי לשכלל את שיתוף
הפעולה, לפעול בהווה, בלי געגוע, בלי עתיד. הצלחתי לשלוט
ברגליים הקדמיות והאחוריות, ולחבר בין שני הקולרים. פסעתי בשקט
אל המיטה שלו, מרגיש כל איבר בנפרד, וגורם לכולם לפעול ביחד.
החזקתי את שני הקולרים בפה ואת שתי הסיכות ברגליים הקדמיות.
רכנתי מעליו והשחלתי לו את הקולרים מתחת לצוואר.

  השתמשתי בסיכות כדי לסגור את הקולר על צווארו. כמעט
שהצלחתי, אבל אז בטעות אחת הסיכות חדרה בעדינות אל תוך צווארו.
הוא התעורר והתחיל להיאבק כמעט מתוך חלום. במקום לדחוף אותי
ממנו הוא משך אותי אליו, והסיכה חדרה עמוק יותר ויותר. עמדתי
שם, נזכר באימא ושוקל אם לנסות להוציא את הסיכה או להשאיר אותה
שם, ואז הוא נדם, והפסיק לנשום.

  זהו אחותי, עכשיו אני כאן, על הגג. אני אחכה לך למטה, מחוץ
לחלון, ואת יכולה להחליט אם לקפוץ אתי ביחד אל הפסיעה השקטה,
ואולי ביחד נצליח להיות חפשיים מבני האדם, או להישאר אתה כאן,
בתוך הגעגוע.