אתה מבין כמה שמישהו חשוב לך בשנייה שאתה גובל בקו השפיות...
המצב הנורמלי...הכל בסדר...צהריים...הכל כרגיל...נסעיה למקום
כלשהו ..
אתה יושב בבית, לומד לאיזשהו מבחן...
הוא נוסע לאזשהו משהו שלא יותר מידי התרכזת בלהבין כשהוא הסביר
לך בצהריים
מתחיל גשם...והכל נראה כאילו נכנסת סטעות לאיזה סרט אימה סוג
ז'..כזה
שבמקום דם שמים קטשופ...
אתה מתקשר אליו...הוא לא עונה...לא בפלאפון של האוטו ..לא
בפלאפון הפרטי...
אתה עוד רגוע וממציא לעצמך תירוצים למה הוא לא עונה
עוברות חמש עשרה דקות כל כך ארוכות ואתה מתחיל להתקשר אליו
בטירוף...
כל שנייה להתקשר ולנתק כשהוא לא עונה , ושוב להתקשר ולנתק...
עוברות עוד חמש עשרה דקות הארוכות בחיים שלך...
בהם כבר הדמועות עומדות בעיניים ואתה כבר המצאת לך בראש סיפור
מדויק
של מה שקרה לו...והסיפור הוא לא סיפור חיובי בכלל...
הרעד מתחיל לטפס לך בעמוד השידרה ולהעביר בך צמרמורות שמעולם
לא חשת..
אתה רועד כולך...יושב ומחייג שוב ושוב את כל המספרים שיוכלו
לעזור לך בדרך כלשהי
אין תשובה ואין עזרה...אתה יושב חמש דקות ונושא תפילה כלשהי
בתוך הלב...
מבקש סליחה על כל מה שאי פעם אמרת...מתחנן שהסיפור היפה...(או
שלא..)
שהמצאת אינו אמיתי...ולפתע אתה מחייג...ומצפה לשמוע שוב את
המזכירה המעצבנת..
ויש צליל חיוג...!! השבח ל..אני לא יודעת מי...אבל יש צליל
חיוג!!
והוא עונה!!! אתה נושם את הנשימה הכי עמוקה שנשמת בחיים שלך
ומתחיל לצעוק עליו כמה דאגת לו
אתה מתחיל לבכות בצורה מטורפת...כבר המון זמן לא בכית
ככה...אתה נושם בכבדות
וכולך רועד...כמו ילד קטן...כל כך דאגת...ואז אתה מנתק מסתכל
למעלה (או למטה..) ואומר תודה
לא למשיהו ספציפי פשוט תודה...תודה...אי אפשר להעריך שיחת
טלפון כל כך קצרה
עד שלא חווים את הדאגה האינסופית למישהו שאתה הכי אוהב...
אתה מבין כמה שהכל קטן לעומת זה...כמה שהמבחן שלך הוא
כלום...!! פשוט כלום..
כמה שחיי אדם ניתנים להעלמות תוך שנייה...שנייה אחת ...שתגרור
אחרייה את כל
החרטות והדמעות שיש בך...החיים האלה...כל כך עדינים...ואין
הרבה הזדמנויות לרובם יש רק אחת..
פיספסת...זהו...הכל נגמר...נשארת לבד...איפושהו...מתישהו...
במקום בלי זמן ובלי מקום...וכולם כל כך דואגים...ושיחת טלפון
אחת פשוט משנה הכל...


אוהבת
כמו שרק מישהי שדאגה יודעת לאהוב...