מתחבאת מאחורי אלף קליפות, אלף מסכות,
שכל אחת מהם מכסה לי את הפנים, את כולי..
מסתירה לי הכל, ומראה לי רק מה שצריך..
סוגרת עצמי בבועה ...
סוגרת עצמי בין עננים של חומר משכר, מרדים, גז צחוק.
אני קורעת מעליי את המסכה...לא , למרות המצב הביטחוני מדובר על
מסכת תאטרון בלבד.
קורעת מעליי את המסכה ונחנקת...
מנסה בכל כוחי לנשום מהעולם הזה...ולא מצליחה...
בפירוק הבועה שלי חשפתי עצמי לחומרים קשיי יום...
לעניים, לעצב, למחלות, למוות.
נותרתי פעורת פה מול כל המודרניזציה משהו הזאת ונגמר לי מה
להגיד.
נגמר לי איך להגיב.
נגמר לי איך להתגונן..כי המסכה כבר נקרעה..
ואני, שלא מתתי, נותרתי בעולם הזה בודדה.