שעה אחר שעה.
היא כמו אדם, שהוא בעצם שחקן,
ועכשיו היא אמורה להרגיש עצוב.
כולם מסביבה בוכים,
חשוך שם על פני תהום
והיא מצידה מנחמת,
ופוסעת צעד אחר צעד,
ועוצרת שוב על מנת לנחם את מי שמת לו מכר.
וזה כל כך קרוב
ובעצם כל כך רחוק.
היא כמו גוף מהלך בשמש,
בגשם, בקור, בשרב.
הראש שלה, נשכח איפה שהוא שם,
במקום אחר רחוק מכאן.
והיא רק מחכה שישלמו לה כבר על הסרט הקשה בו היא משחקת.
היא שחקנית ראשית, היא ממש נכנסת לדמות.
חצי ממנה באמת ימות היום
חצי ממנה לא ירד מהבמה אף פעם
חצי ממנה לא ישוב עוד להיות חצי
ולא יהיה לו חלק אותו הוא אמור להשלים.
שעה אחר שעה והזמן יזוז.
והיא תישאר במקומה מחפשת את החצי שלה
שנקבר באדמה.
מוקדש לסיון שושן חברתי, שאיבדה את הנפש התאומה שלה, מורן
שושן ז"ל, בפיגוע הדמים ברח' מוריה בחיפה. |