תמיד הדריכו אותי להתנהג
כאילו כל יום זה היום האחרון לשארית חיי,
מה הייתי רוצה ביום הזה?  אני שואל את עצמי,
את בטח ישר חושבת על הכיף שהיית מעניקה לי
אבל אני מפחד, כי אם זה היום האחרון, מה יהיה?
את בטח מבינה את זה.
אני מנסה לפנטז דווקא נשיקה ארוכה כזו,
כמו שרק את יודעת להעניק, עם ריח בוקה (BUKE)
כי אני שיכור מהנשיקות האלו, באמת.
אולי? אולי לפחות ביום האחרון הזה יחזור לי החיוך
אולי ימחקו לי תווי הפנים עם החריצים האלו.
צר לי שנפלתי עלייך ככה בזמן האחרון
נראה לי שזה כבר יוצא משליטה
לפעמים את מחזירה לי
זה כואב, אבל אז אני מבין את המשמעות
של להעביר את הכאב למישהו אחר
וזה בסדר, את צודקת.
זה אני שלא בסדר
תמיד זה אני
אני הטעות הכי גדולה של החיים שלי
אבל אני לא מצליח לתקן אותם
גם לא לפני היום האחרון לשארית חיי.