החדר היה חשוך. עיניו של הנער הסתגלו לאיטן לאפילה הסמיכה,
השלטת, בעודו נגרר בעל כורחו אל תוך החדר בידי שני שומריו
שלפתו אותו משני צדדיו. למרות שלא יכל לראות דבר מלבד האפלה
הנוראה, ליבו של הנער הלם במהירות וגופו הצנום רעד. השומרים,
בחושם את פחדו של הנער, גיחכו. תופעות החרדה שתקפו את הנער לא
היו בלתי שגרתיות. כמעט כל אחד ואחת שנלקח לחדר זה חש דברים
דומים, ובכל פעם הנאתם של השומרים מכך הייתה גדולה יותר.
לאחר רגעים ספורים נשמע צליל נקישה קל, ומנורת פלואורוצנט קטנה
למדי נדלקה לפתע. האור שהפיצה המנורה היה קלוש, כמעט בלתי
מורגש, אך הוא הספיק בכדי להראות מעט לנער המבוהל את הנמצא
בצדו השני של החדר. הנער מצמץ בחדות והישיר מבטו אל שולחן עץ
כהה, גדול וממורק ואל שני כיסאות ממתכת עליהם ישבו שני בני
אדם, שתווי פניהם ועיניהם נגלו בקושי באור המועט שהפיצה
המנורה. עיניו של הנער נפערו בהפתעה, כמו לא ראה מימיו שני
אנשים אלו, למרות שראה אותם אלפי פעמים מדי יום ביומו, ופעמים
רבות אף יותר ראה אנשים הדומים להם באופן מפליא. ובכל זאת, היו
אלה שני האנשים שהפחידו אותו עתה יותר מכל. היו אלה נער ונערה
בני גילו, רעננות פניהם וגופם ניכרת אף בחשכה הכמעט- מוחלטת
ולמרות הבעת פניהם הקפואה. סביב צווארו של הנער שישב ליד
השולחן הייתה כרוכה שרשרת ניטים בוהקת, ולגופו הבנוי היטב לבש
מעיל עור כבד וג'ינס שחור. שערה של הנערה היה שזור פסים
בלונדיניים, פניה היו מאופרות יתר- על המידה, חולצתה חסרת
השרוולים וחצאית המיני שלה לא הותירו מקום רב לדמיון מגופה
הרזה אך הנשי להפליא, והיא לעסה מסטיק בקול. על השולחן, מול
פניהם החמורים של הנער והנערה, נח מחשב נייד, מהסוג החדיש
ביותר. הם בחנו את הנער המפוחד שמולם במבט חודר, אך למעשה, לא
ראו אותו באמת. הנער האסיר הביט בשניים בדריכות מהולה באימה,
מחכה שהם יגידו דבר-מה. זה לא איחר לבוא.
"אתה יונתן מרום?" שאל הנער שישב ליד השולחן בקול קפוא וחסר
הבעה. 'כאילו שאתה לא יודע!' אמרו עיניו המתמרדות של הנער
האסיר. אך הוא השפיל מבטו ולחש בכניעה:
"כן, זה אני."
הנער שישב ליד השולחן הביט בו שנית באותו מבט חודר שבעצם לא
הבחין בדבר, ואז הפנה מבטו לעבר צג המחשב. הנערה שלצדו הביטה
אף היא בעיון בצג, הפריחה בלון עצום בעזרת המסטיק שלה, ולאחר
מכן הביטה באסיר בזלזול ואמרה לו בקרירות:
"יונתן מרום, אתה מואשם בהתנהגות חריגה ולא נאותה לחברת הנוער
של ימינו. האם יש לך מה להגיד להגנתך?"
לחייו של יונתן האסיר האדימו מכעס, למרות החרדה הגדולה שהיה
נתון בה, ושפתיו רטטו. "לא אומר דבר בטרם אדע בדיוק במה
הואשמתי ומדוע", הוא ענה בהתרסה.
השומרים שכבלו אותו (שהיו אף הם נערים צעירים) הופתעו, ככל
הנראה, מתשובתו המתחצפת, כיוון שהם הידקו את אחיזתם בזרועותיו
הכחושות והחיוורות של האסיר. הנער והנערה שישבו ליד השולחן
התרשמו אף הם מנימת דבריו של יונתן. הנער הרים גבה וגיחך
בהתנשאות, כאומר: 'יפה יפה. נראה אם תהיה כל-כך גאה בעצמך אחרי
שנסיים אתך.' והנערה אפפה בריסיה המרוחים במסקרה, התנשפה
בכבדות ונופפה את כף ידה בעלת הציפורניים הארוכות והמרוחות בלק
שוב ושוב מול פניה, כמתקשה לנשום.
הנער- ליד- השולחן משך בכתפיו והחזיר את מבטו למחשב הנייד.
"ישנן עדויות רבות מרשיעות לגביך, יונתן מרום," פירט הנער
בשלווה. "הנה. ביום שלישי, ה-2 למרץ, שלושה עדים צפו בך מתבודד
בהפסקה בחברת אביזר שהוגדר כבלתי נאות לחברת הנוער כבר לפני
שנים מספר." הוא עשה אתנחתא קלה בדבריו בכדי להותיר מקום
להתרשמות לדבריו הבאים. "ספר."
הנערה נאנקה בקול והביטה באסיר במבט נגעל. אף שני השומרים
הגברתנים שאחזו בו נראו כמתביישים לגעת בו.
יונתן השפיל את מבטו, מבויש, ולחיו עטו צבע שני עמוק.
"זה היה 'שר הטבעות', רציתי לנסות. עשרת העמודים הראשונים,
באמת! אני לא מבין מה רע..."
"אם אתה באמת לא מבין מה רע בלהתבודד בהפסקה שקוע ב... בדבר
הזה... במקום להסתובב עם חבריך כמו כל מתבגר נורמלי, משהו באמת
דפוק בראש שלך!" קרא הנער בזעם, מתרומם מעל השולחן בחימה, פרקי
אצבעותיו מלבינות.
הנערה שלצדו קמה אף היא, מניחה את ידה על כתפו השרירית כמנסה
להרגיעו, מלטפת אותו בתנועות מעגליות, מתגרות, כמבטיחה ללא
מילים פיצוי מאוחר יותר לעצבים הרבים שהוא נאלץ להשקיע עתה
מפאת תפקידו החשוב.
מנוחם מעט, התיישב הנער על כיסאו מחדש, והנערה אחריו.
הנער בחן שוב את הצג, מקדיר פניו כמו נתקל במשהו מבחיל באמת.
"מממ... לא טוב, לא טוב... ביום שישי ה-11 למרץ נצפית ע"י עדים
רבים ומגוונים בקולנוע, רואה סרט ולאחר מכן מסתובב כשהוא אוחז
בידה של נערה שנודתה מחברתנו זה לא מכבר בשל התנהגותה החריגה
ביותר ומראה המהווה מפגע סביבתי." הוא עיווה את שפתיו בגועל
כשלחש את שמה של הנערה. הפעם הנערה שלצדו זועזעה באמת ובתמים.
היא בלעה את המסטיק בהשתנקות קולנית, פערה את פיה, ולאחר מכן
זעקה בזעם: "הדבה היורמית המגעילה הזאת! עם המשקפיים העבים
והגשר בשיניים!!! איך מישהו... נורמלי... מסוגל להיות במרחק של
אפילו עשרה מטרים ממנה!!!"
הפעם היה זה הנער שקם להרגיע את חברתו. הוא לקח אותה בזרועותיו
ולחש לתוך שערה הצבוע: "הירגעי, אופנוע הארלי דיווידסון שלי.
אני יודע שזה ממש ממש נורא, אבל מה לעשות, אנחנו מוכרחים לשמוע
מה יש לו להגיד בעניין לפני שאנחנו חורצים את דינו, נכון?"
הנערה הנהנה, מבטה מתפנק ולא מסופק, והתיישבה.
"נו, מה יש לך להגיד על זה?" הנער החזיר את מבטו ליונתן בגבות
מכווצות, כסובל מכל רגע.
האסיר השפיל את מבטו והסומק התפשט על כל לחייו.
"שרי היא רק ידידה, באמת. היא מאוד נחמדה, והיא לא מריחה רע,
כמו שכולם אומרים. חוץ מזה, היא עזרה לי בלימודים. רציתי לעשות
לה טובה..."
מצחו של הנער התקמט, והוא ענה בקור: "טובה על עזרה בלימודים
בדרך- כלל לא כוללת נשיקה עסיסית, כפי ששני עדים אמינים למדי
ראו אותך מעניק לה על סף ביתך בהתלהבות רבה!"
עתה הנערה ושני השומרים נמנעו מלהביט ביונתן מרוב בחילה. הנער
נשען על כיסאו, עייף, יודע שגזר הדין נחרץ כבר. בלית ברירה
הנערה נאלצה להחליף אותו. היא בחנה את הכתוב על הצג והביטה
באסיר בקושי רב, גבותיה מורמות. "נאמר פה עוד כי קיבלת
במתמטיקה, במבחן האחרון שכולם נכשלו בו..." היא עצרה את
נשימתה. "מאה."
אנקות ואנחות גועל נשמעו עתה מכל עבר. קריאת "איזה חננה!"
נלעגת נשמעה מפי אחד השומרים. עתה הנער לא השפיל את ראשו. הוא
נשא אותו בגאווה, בהתרסה.
"לידיעתכם, אני מאוד טוב במתמטיקה!", הוא קרא לעבר מאשימיו.
"תירוצים, תירוצים, אמרה הנערה בביטול, מנופפת ידיה בתנועה
מתנשאת. "אני בטוחה שישבת וחרשת ימים שלמים! טוב, בוא נראה מה
עוד יש כאן... " היא הוסיפה לבחון את הצג. "עדים מוסרים שאתה
מסתובב עם קבוצה קטנה של חברים, לא יוצא עם בנות מלבד...
אמפפף... שרי... אאוץ'... קונה את בגדיך מחנות יד שניה, ולא
שותה בכלל אלכוהול!"
השומרים גיחכו בתערובת של לעג וזעזוע.
"חסר תקווה", מלמל אחד מהם.
"אכן, אני חוששת שאין מנוס מלהכריז עליך אשם, יונתן מרום,"
אמרה הנערה בארשת רחמים תיאטרלית.
"רגע אחד," נשמע קולו הצרוד של הנער שלצדה מאחורי השולחן. הוא
התקדם כדי שהאור הקלוש של מנורת הפלואורוצנט ישרטט את תווי
פניו החדים אף הנאים לעיניו המבוהלות של האסיר המיואש. "נוכל
לתת לך עוד הזדמנות אחת ואחרונה להוכיח את עצמך."
כבדרך- אגב, הוא חיטט בכיס מעיל העור שלו והוציא חפיסת סיגריות
ומצית. הוא שלף סיגריה מתוך החפיסה והדליק אותה. הניצוץ החלוש
הבהיר את פניו שנדמו עתה לבנות כפני גופה. הוא הכניס את
הסיגריה לפיו, שאף והוציאה החוצה, נושף מפיו שביל של תלתלי
עשן. הוא הוציא עוד סיגריה מהחפיסה והפנה אותה כלפי יונתן
המבולבל. "רוצה אחת?" שאל אותו בחיוך נחשי.
יונתן נרתע לאחור, כלא מבין מה רוצים ממנו. ריחה האיום של
הסיגריה דגדג את נחיריו וגרם לו להשתעל בכבדות. "לא, לא תודה,
אני... לא מעשן..."
הנערה עוותה פניה בזלזול ובלעג. חברה החל לצחוק, צחוק נורא
ואיום, צחוק של שמחה לאיד, וחבט באגרופו של שולחן העץ. "אם אתה
עד כדי כך יורם בשביל לסרב לסיגריה, יונתן מרום, אין ברירה אלא
להכריז עליך כאשם וחריג." הוא חבט באגרופו פעם נוספת ולקח עוד
שאיפה עמוקה מן הסיגריה, בהבעת ניצחון.
"אבל אתם לא מבינים!!!" קרא יונתן ביאוש, פניו חיוורות ועיניו
אדומות. "סבא שלי נפטר מסרטן הריאות אחרי שהוא עישן עשרים וחמש
שנים! הדבר האחרון שאני רוצה זה להיות כמוהו..."
"תתעורר, בן אדם," גיחכה הנערה, שפתיה מכווצות בלעג. "באיזה
עולם אתה חי? ממתי התפקיד שלנו, בני הנוער, הוא לחשוב על
העתיד? הפסקנו עם זה עוד בשנות השישים! התפקיד שלנו הוא להנות,
להיות חופשים, למרוד במוסכמות. ואתה כרגע לא ממלא את התפקיד
הזה," היא הקדירה פניה בעצב מזויף. "אין מה לעשות, מותק, אתה
פשוט לא שייך."
"גזר הדין..." מלמל חברה ברשעות. הוא החליף מבטים עם נערתו,
והביט באסיר במבט חד שקרע את נשמתו.
"נידוי," קרא הנער בקרירות שלווה.
השינוי שעבר על האסיר היה אלים ופתאומי. יונתן נפל על ברכיו,
למרות השומרים שאחזו בו, פניו החווירו עוד יותר, ועיניו נתמלאו
דמעות. "לא..." הוא מלמל בתחינה. "הכל, רק לא זה, בבקשה..."
"אין ברירה, יונתן מרום," אמרה הנערה בנוקשות קפואה, אך מעיניה
היוקדות ולחייה הסמוקות ניתן היה לראות בבירור כי היא נהנית
בעליל מכל זה. "כפי שאמרתי קודם, אתה פשוט לא מתאים לחברה
שלנו."
השומרים הקימו את יונתן בגסות על רגליו ותכננו להובילו משם. אך
לפתע השתנו עיניו של האסיר. מבטן הפך ממלא אימה לכעס, לזעם,
לשנאה.
יונתן הביט סביבו. אל העלטה, אל הנער והנערה, של המחשב החדיש,
אל השומרים, אל עצמו. לפתע, הוא הבין.
"אתם טוענים כי זהו דור של חופש," הוא זעק בזעם וכאב. "אבל אתם
מתעללים ומנדים כל מי ששונה ממכם, שמתנהג אחרת ממכם. באיזה מן
חופש מעוות אתם חיים?"
"אנחנו באמת חופשיים, יונתן מרום," לחש הנער שמאחורי השולחן,
נושף עשן מפיו. "אנחנו עושים מה שבראש שלנו. אנשים כמוך הם
שמחזירים אותנו מחדש אל הכבלים. אנשים שמתייחסים לדברים כמו
מוסר, מסורת, עתיד," הוא ירק את המילים בכעס אל הרצפה. "לכן
אנחנו מנדים אתכם. אין לנו ברירה, אתה מבין."
יונתן הביט בו כמו הוא רואה אותו לראשונה באמת. "לא, אתם לא
חופשיים," הוא אמר בשקט, מחייך. "אתם לא חופשיים כלל. אני
היחיד שחופשי כאן, אני וכל מי שנידיתם, משום שלא אכפת לנו מה
תחשבו עלינו, משום שאנחנו לא בונים את חיינו על פי החוקים
האידיוטיים שקבעתם לעצמכם!"
"חוקים?" הנערה הביטה באסיר כמו ראתה אותו לראשונה. "אין לנו
חוקים. לכם יש חוקים. לכן אנחנו מנדים אתכם."
"אתם יכולים לשלוח אותי לנידוי," קרא יונתן בכעס, בשנאה. "אתם
יכולים לשלוח את כולנו לנידוי. אבל לא תשתיקו אותנו, ולא
תסתירו את האמת!!! אתם פוחדים מאתנו, משום שאנחנו החופשיים
האמיתיים, משום שאנחנו שונים מכם!!! אתם עלובים ופתטיים, ולא
יותר מכך, מאמינים שתתכסו במסכות שלכם, בצביעות שלכם, ובאמת
יצא לכם מזה משהו!!!"
הנער והנערה הביטו בו ללא מילים, ואף השומרים קפאו על מקומם.
לפתע נדמה כי עברה בפניהם עווית של פחד, פחד נורא ואיום המסתתר
מאחורי מסיכה חולנית של קרח.
אך ככל הנראה הייתה זו רק אשליה.
"אני יכול לסבול את הקשקושים האלה," אמר הנער שמאחורי השולחן
לבסוף, מכבה את הסיגריה במאפרת מתכת שניצבה גם היא על השולחן.
"קחו אותו לתא הנידוי!"
השומרים נראו כמו מעולם לא ביקשו מהם לעשות דבר מחמיא יותר. הם
גררו משם את יונתן דרך דלת צדדית נסתרת, בעודו מתפתל וצווח, עד
שקולו נדם. במשך דקות אחדות נותרו הנער והנערה שמאחורי השולחן
דוממים, כמו התהליך הארוך התיש אותם. לבסוף הנער רכן כלפי
צווארון מעיל העור שלו, וקרא אל תוך מיקרופון זעיר שהוחבא שם,
יוצר שתי מילים יחידות בשפתיו הלבנות, המסריחות מעשן הסיגריה:
"הבא בתור!"