(מתוך הספר "עמוק")
פרופסור יעקב דרך-ארץ הוא מרצה ליהדות נאורה באוניברסיטה. אדם
מאמין ואיש טוב לב. ניסיונות רבים העמיד הקדוש ברוך הוא בפניו
ובכולם עמד בהצלחה יתרה. פרופסור יעקב לא ידע שאותו יום תמים
יהפוך לאחד הימים הקשים בחייו - יום שיעמיד בשאלה את כל
אמונותיו, ידיעותיו ובטחונו העצמי.
בבוקר הגיע כמדי יום לחדרו, אשר בקומה השנייה בבניין ליהדות
נאורה. בערך חצי שעה אחרי שהגיע חש צורך הולך ומתגבר להטיל את
מימיו. הוא ניגש לחדר השירותים הסמוך לחדרו וניסה לפתוח את
הדלת, אך לשוא. הדלת היתה נעולה מבחוץ. הוא הסתכל בערגה קלה על
הדלת השנייה, עליה התנוסס שלט עם ציור מסוגנן של אישה צנועה
לבושה חצאית עד מאחורי הברכיים. למשך שניה ארוכה התלבט, אך
מייד התעשת והבין כי אין כאן הצדקה לשבירת הנורמה הציבורית,
החוק האוסר כניסת גברים לשירותי נשים. הוא מיהר וירד במדרגות
אל שירותי הסטודנטים שבקומה הראשונה. לשמחתו השירותים היו
ריקים מאדם. הוא נכנס פנימה. שלושה תאי שירותים עמדו לרשותו.
הוא ניסה לפתוח את הדלת ששידרה אליו את תחושת ההיגיינה החזקה
ביותר מבין השלוש, אך לתדהמתו גילה שהיתה נעולה. כשהרים את
עיניו ראה שלט ועליו כתוב: "השירותים אינם תקינים, ההנהלה".
הוא העביר את מבטו אל הדלת השניה וראה שגם עליה מתנוסס שלט עם
מסר דומה. פרופסור דרך-ארץ היה בטוח שגם התא השלישי אינו פעיל,
אך להפתעתו הטובה הדלת האחרונה נפתחה. השלפוחית שלו עלתה על
גדותיה ולכן התגבר על הריח הנורא ששרר בתא, וחשוב להדגיש שהריח
באמת היה נורא ואיום. משהביט לתוך האסלה לא יכול היה שלא
להבחין במריחות הצואה על כל דפנות האסלה ואף מחוצה לה. היה
נדמה לו שגם הקירות שמסביבו מרוחים בחרא אך הוא פחד להסתכל
עליהם. במשך דקה ארוכה שיחרר את הלחץ ובתוך כך הודה לאלוהים על
הפורקן. משסיים נמנע אפילו להוריד את המים, מחשש שיזדהם, אבל
למותר לציין כי הדבר לא העלה במאום את רמת הטינופת והסירחון
בהם היה שרוי תא השירותים האומלל. משסיים מיהר לצאת מהתא, כאשר
שמע המולת סטודנטים רבים בחוץ. הביט בשעון, השעה היתה שעת
הפסקת הבוקר. ברגל מהססת יצא ונרתע לגלות כי בחלל הכניסה הלא
גדול כל כך של השירותים המתינו בצפיפות רעשנית אולי תריסר מבין
הסטודנטים שלו, כולם לומדים אצלו ומוכרים לו היטב בשמותיהם.
הוא ניסה להשפיל עיניו ולהתעלם, כדרך שעושים לפעמים כאשר
פוגשים אדם מוכר בשירותים, מתוך תקוה שהסטודנטים גם הם ישפילו
מבטם ולא ידעו בוודאות כי הוא אמנם הוא. אבל בתוך צפיפות שכזו
היה הדבר איכשהו מעורר רחמים. למרות זאת לא בירך אף אחד מהם
לשלום, וגם הם לא ברכו אותו בחזרה. משהגיע לחדרו נבוך ונסער
פנה לאלוהיו וביקש ממנו להשכיח את האפיזודה הבלתי נעימה הזו
מלב כולם.
פרופ' דרך-ארץ לא שכח אמנם בקלות את הארוע, אולם לקראת הצהריים
נדמה היה כי הוא מתחיל להרגע ולהעסיק עצמו בענייני עבודת המחקר
שלו. הוא נכנס אל המעלית כדי להגיע לספריית הפקולטה, הממוקמת
בקומה החמישית של הבניין. בקומה השלישית עצרה המעלית ובחור
צעיר ורזה בעל פני ג'ירף נכנס אליה. ברגע שנסגרה הדלת נשמע קול
דק וממושך מכיוון חגורתו של שותפו למעלית, וריח עז ולא נעים
במיוחד התפשט בחלל המעלית. המעלית עצרה שוב בקומה הרביעית
והצעיר יצא ממנה. הפרופסור היסס לרגע קל האם להימלט על נפשו,
אולם בטרם החליט מה יעשה, נסגרה הדלת והמעלית המשיכה בנסיקתה.
פרופ' דרך-ארץ עצר את נשימתו. עוד מעט קט ייצא לאויר החופשי.
לאדם שאינו נושם גם עליה של קומה אחת בלבד עשויה להימשך נצח,
וזו אמנם היתה הרגשתו. הוא הצליח לא לשאוף אויר עד שהמעלית
עצרה בקומה החמישית, הדלת התחילה להיפתח והפרופסור התלבט עד
איזה שלב בדיוק עליו להימנע משאיפת אויר. פניו היו אדומות
ולוהטות. כאשר נפתחה הדלת לרווחה פרצה פנימה בדהרה אותה חבורת
סטודנטים שפגשה בו קודם לכן בכניסה לשירותים. ברגע הראשון לא
הבחינו בו ולכן לא המתינו שייצא בטרם נכנסו. הם חייכו אליו תוך
הינד ראש לשלום, אך מייד, כאילו על פי פקודה, נחתמו פניהם
ונשימתם נעתקה. פרופסור דרך-ארץ עשה את עצמו כאילו הוא מחזיר
שלום ופילס בדי עמל את דרכו החוצה. משהתרחק ונשם מספר נשימות
היה כהוזה סיוט בהקיץ. אינסטינקטיבית פנה לכיוון דלת הספריה.
הוא נמנע מלחשוב ורק אמר לעצמו: זה לא יתכן, זה לא יתכן, זה לא
יתכן!
כפרופסור, העוסק במחקר כבר שנים רבות, ידע כי ההסתברות שאדם
יואשם בעבירה דומה, פעמיים ביום על לא עוול בכפו, שואפת לאפס.
אין זו יד המקרה, אמר לעצמו, יד אלוהים בדבר. אבל איזה מן
נסיון ביזארי וציני מעמיד בפניי הקדוש ברוך הוא? איך אוכל
לעמוד בפני תלמידיי, כאשר אני נראה בעיניהם מטנף חדרי שירותים
ומצחין מעליות? הוא נפל על אחד מכסאות הספרייה הרעועים ורכן על
השולחן, כשהוא ממשיך למלמל: זה לא יתכן, זה לא יתכן.
כך ישב שעה קלה, שכח מהמאמרים שלשמם עלה לספרייה, ורק ניסה
למצוא מוצא מן הסבך שנקלע אליו. אולי פשוט ייגש אליהם ויסביר
להם שזה לא הוא האחראי על המחדלים בשירותים ובמעלית, אך מייד
פסל את הרעיון מתוך הכרה שגישה כזו רק תגביר את הזלזול בו בקרב
הסטודנטים. הם לעולם לא יאמינו למקריות שכזו. עדיף פשוט לשתוק
ולתת לזמן לעשות את שלו. בשנה הבאה יגיעו סטודנטים חדשים והכל
יישכח.
פרופסור דרך-ארץ יצא מהספריה וירד במדרגות. הוא יצא מהבניין
ליהדות נאורה והחל צועד לכיוון המכונית. הוא החליט לעשות לעצמו
חצי יום חופש וללכת הביתה, או לאיזה מקום שקט, להירגע ולחשוב.
ביום כזה, חשב לעצמו, אי אפשר לדעת מה עוד עלול לקרות. כמנהגו
לעיתים, לשם קיצור הדרך, סטה משביל האבן ופסע דרך הערוגות
המטופחות שמילאו את הקמפוס, תוך שהוא ניזהר מאוד ללכת רק
במרווחים שבין הערוגות ולא לדרוך על שתיל או על פרח. הוא המשיך
לנסות לא לחשוב על ארועי היום, אך ללא הצלחה מרובה. בדרכו בירך
את אלוהים על הפרחים והשתילים, על העצים והשיחים הנפלאים שראה
בדרכו, וכמובן הודה לו על כל מה שנתן לו, על אשתו הנפלאה
אלישבע ועל ילדיו חיה, יוסף דוד ושרה, ועל ביתם הצנוע והמטופח.
הוא חשב על משפחתו היושבת לסעוד את סעודת השבת וחיוך עלה על
שפתיו. לעולם לא ידבק בו כתם הטינופת שריחף מעל ראשו באותו
יום. על פניו החלה להתפשט לאיטה הבעה של "אני אתגבר". לקראת
הגיעו אל המכונית הוציא מתיקו את המפתח ושיחק בו בלא משים,
כדרך שמשחקים בחפץ אגב אורחא. מעט לפני שהגיע למכוניתו, עדיין
בתחומי הערוגות, נשמט צרור המפתחות מידו ונפל ארצה. פרופסור
יעקב דרך-ארץ התכופף כדי להרימו וכאילו שלא היה לו היום כבר די
והותר, גל ריח מגעיל במיוחד תקף אותו. לפני שהספיק לחשוב, גילה
על אחת הערוגות ערימת קיא נדירה בגודלה ובמוחשיותה המצמררת.
באימה הוא ניסה להציל את המפתח כמה שיותר מהר ולהסתלק. הוא גחן
על ברכיו, סתם את אפו ושלף את הצרור בינות לפרחי אמנון ותמר
הצהובים-סגולים. דומע וחרד, אולם כמעט מבלי להתלכלך, התרומם
וניגב מעצמו את העפר. הוא הוציא את מטפחתו, השתעל, והתנער מן
החוויה במטרה להתרחק מן האזור במהירות האפשרית. אלא שאז בדיוק,
מעשה שטן וכמעט כצפוי, עברה מולו בדיוק אותה חבורת סטודנטים
ידועה לשמצה, בדרכה לתרגיל אגרונומיה בגינה. הפרופסור קפא על
מקומו, מה גם שלא רצה להיראות בורח. הסטודנטים חייכו אליו
בנימוס מאופק, והצליחו להבחין ללא כל קושי בערימת הגועל אותה
ניסה להסתיר בגופו. הם עברו על פניו לאורך המעבר הצר והוא יכול
היה להישבע שנהמת תמיהה ובוז עצור עלתה מקרבם. הדבר גרם לו
לסחרחורת והוא כרע למצב של חצי ישיבה על מנת להחזיר את הדם
לראשו.
לאחר שחבורת הסטודנטים הארורה התרחקה, הוא אסף עצמו מן הקרקע
וגרר עצמו למכונית, הדליק את המזגן וישב מותש במשך כחצי שעה,
כך לפחות היה נדמה לו.
בסופו של דבר התאושש ונסע מהמקום. התכנית לנפוש באיזה מקום שקט
התבטלה והוא נסע בדרך הקצרה ביותר לביתו. ברגעים אלו עלתה בו
ההכרה כי סיפור כזה יעבור מדור לדור בפקולטה, ואולי יזלוג גם
אל מחוצה לה. גם הנחמה של תחלופת הסטודנטים נלקחה ממנו.
כל משפחתו היתה בבית ושמחה לראותו. הדבר הפיח בו רוח חיים
כלשהי. אולם הוא לא יכול היה אפילו להתחיל להסביר להם מה הוא
מרגיש ומה עבר עליו. בהקדם האפשרי נכנס לחדר העבודה שלו וסגר
אחריו את הדלת. תחושת דאגה וחוסר שביעות רצון מצד בני משפחתו
חילחלה קלושות מבעד לדלת הסגורה. עכשיו כשהיה לבדו הוא ניסה
להבין את משמעות היום הנורא הזה. לאחר שיחה ממושכת עם בוראו
הוא התחזק מעט והגיע למסקנה כי לא לחינם העמיד אותו אלוהים
בניסיון התקדימי הזה. הוא עמד כבר בנסיונות רבים: ניסיון
הפיתוי, ניסיון הזעם והעברה, ניסיון היוהרה, נסיון הכאב, נסיון
האובדן, נסיון הנהיגה בכבישי הארץ ובנסיון הפחד. בכל הניסיונות
עמד, כאמור לעיל, בהצלחה יתירה וללא מאמץ. אולם לצורך הניסיון
החדש הזה, שלא מאוזכר בכתובים, נדרש ממנו מאמץ רב. לרגע עלתה
במוחו מחשבת כפירה: אולי אין לאלוהים שום קשר עם המקרה - אולי
זה היה סתם צירוף מקרים נדיר, אולי מעולם לא היה זה אלוהים
שניסה אותו ובחן את אמונתו, אולי הוא כלל לא מעניין לאלוהים את
קצה האצבע, ואולי בכלל אין אלו.. חס וחלילה. צמרמורת קשה היכתה
בכל גופו.
את שארית הערב הוא בילה בתפילה ובתענית. בלילה, לפני שעצם את
עיניו וכורי השינה נרקמו על עפעפיו, חש בבהירות עזה, שלעולם,
אבל לעולם, גם אם יקרה הנורא מכל, הוא לא יחדל להאמין באלוהים.
למחרת בבוקר קיפח פרופסור דרך-ארץ את חייו וחדל להאמין
באלוהים. אבל אלוהים סלח לו. |