הזמן ממשיך לעבור,
השמש ממשיכה לשקוע-
ואת עדיין לא חזרת.
וקראתי לך בלב כל-כך הרבה פעמים,
וכלום- שתקת.
וכמה פעמים באתי לבקר, לעדכן-
ואפילו שלום לא אמרת לי.
בהתחלה, חלמתי שאת מושיטה אליי יד,
אבל פחדתי לתפוס אותך.
אחר כך, חיכיתי שתעשי את זה.
רק משהו קטן, סימן פשוט- לראות שלא שכחת.
אני חושבת עלייך כל יום.
חושבת על ההרגשה הנינוחה והחמימה שהייתה לי לידך,
מנסה לשחזר.
כבר שנתיים שלמות אני בלעדייך, ועדיין לא מצליחה לתפוס.
אני עדיין מחכה לסופי שבוע אצלך, רק לראות אותך,
לראות שלא השתנית- להגיד לך כמה שהתגעגעתי.
אין לי מה שימלא את החלל שלך, אין לך תחליף.
וחיפשתי, והתייאשתי נורא מהר.
חסר לי החיוך שלך, החיבוק שלך שמציף אותי-
לשמוע אותך אומרת לו- שלמה, גייאווק...
חסר לי הצחוק שלך, לשמוע את בוק משתוללת כשהיא מבינה שאת באה.
חסר לי הריח שלך.
קניתי לי את הבושם שלך, בשביל שכשאני נורא אתגעגע- אני אריח,
וזה אולי יחזיר לי אותך.
בינתיים זה לא עבד,
אבל לא הפסקתי לנסות.