ישבתי לי מול המחשב וחשבתי... שמעתי פתאום בראש שלי מנגינה,
מנגינה נשכחת מפעם.
הראש שלי ישר התחיל להתמלא במחשבות רחוקות, מחשבות מפעם,  וכל
כך רציתי להיות שם שוב.. להיות ילד בלי דאגות, בלי מחשבות על
מה יקרה אם..
פשוט להיות ילד, לא ביקשתי הרבה. ואז הגיע הקול.. לא קול של
ילדות אלה קול שמחזיר אותי להווה, הקול של המציאות והוא הזכיר
לי שכלום לא יחזור להיות כמו פעם.. ששום דבר לא יחזיר לי את
הילדות.. וידעתי, ידעתי ששוב לא אחזור אל התמימות של פעם, אל
היופי שמסתכלים על דברים במין הבעת השתאות, במין יופי כזה של
סקרנות...
מה שנותר לי עכשיו זה רק להמשיך לחלום, להמשיך לקוות שביום אחד
הכל יחזור אלי ואף אחד לא יגרום לזה להפסיק.