נראה שלמרות הכל הייתי תמימה, לפחות בזה צדקת. תמיד היית תוקע
לי משפטי חכמה כאלה, בטח קראת אותם בפתקאות הקטנות של מסטיק
"בזוקה". פעם תקעת לי אחד ממש מצחיק: "רותם, החיים הם כמו
קופה. אם מכניסים אליה דברים, היא מתמלאת". אין לי מושג איך לא
צחקתי לך בפרצוף באותו הרגע. חשבת שאתה כזה גאון, תמיד ידעת מה
להגיד. נכון, ידעת. זה לא אומר שתמיד היית צריך.
רגב, לדבר זה לא תמיד מה שצריך. במיוחד לא כשהייתי צריכה שתביט
בי ותהנהן. במיוחד לא כשרציתי חיבוק, חצי חיוך, הסכמה,
הקשבה... על מי אני עובדת? לא שתקת לרגע.
אתה זוכר את היום בו נפגשנו במכולת? הכרנו אחד את השני מביה"ס,
אבל עוד לא ממש הכרנו. אמרת: "היי". אמרתי: "היי". הייתי
בכפכפים וגופיה... אני יודעת שהסתכלת לי על החזה, הרי זו הייתה
תחילת הקיץ וקשה היה לא לשים לב...
איזה קטע שבכלל הסתכלת עליי... הרי אחרי זה, כשהכרנו יותר
"לעומק", אפילו לא נגעת בי. התביישת ליד החבר'ה החשובים שלך
בביה"ס שאני בכלל מכירה אותך. שאנחנו בכלל "ידידים".
היינו צופים ב - FTV ולומדים את השמות של הדוגמניות הכוסיות
בעל-פה, ובכל שבוע היית מספר לי על הדייט החדש ביום שישי.
הייתי חוזרת הביתה אחרי העדכונים, בוכה, מסתכלת על המראה ו...
אתה זוכר את הפעם שבאתי אליך לאכול ארוחת ערב ולא אכלתי כלום?
אמרתי לך שאכלתי כבר בבית, אבל זה לא היה נכון. לא אכלתי בכלל.
כבר יומיים. כן, רגב, כבר אז זה התחיל. בטח אתה גאה בעצמך
שהשפעת עליי כל כך. אבל אתה רוצה להגיד לי שלא חשדת? אפילו לא
טיפה? אני לא חושבת שהיית צריך לראות אותי בחדר המיון חודשיים
אחרי זה כדי להבין.
טוב, אני משערת שפשוט חשבת שזה טוב. דיאטה. אחרי הכל, לא יזיק
לי להוריד קצת... אני אמנם גבוהה, אבל עדיין - אני קצת מלאה...
"שופעת" היית קורא לזה. שתוק.
רגב, רגב, הייתי טיפשה. אולי אני אעזוב את זה. אחרי הכל, אתה
רק חצי אשם. אולי אפילו רבע. כי אני העיוורת שנפלה בחרא שלך.
למען האמת, אני ממש מודה לך, רגב. לימדת אותי להיות מזויפת,
לימדת אותי לעשות רושם, לחייך בכאילו, לסבול בשקט, להיות בחורה
שווה. כזאת שאוכלת את הארוחה שאמא שלה הכינה לה ועולה למעלה
להקיא הכל.
רוצה לשמוע קטע? היום הוא אוהב אותי. נכון מצחיק, רגב? מישהו
אוהב אותי. למרות שאני שמנה. בוא לא נשווה את זה למה שאתה היית
מסוגל לתת לי, כי אז תצא עם הזנב בין הרגליים. הוא עובד איתי
על החרא שעברתי בגללך. הייתה גם תקופה שהתביישתי בגוף שלי
לידו, בגללך. הייתה לי תקופה שכמעט חזרתי להקיא, בגללך. אבל,
רגב חמודי, שק לי.
אני הולכת להרים את הטלפון תכף ולחייג אליו, וכשהוא יבוא אליי
הוא לא יגיד לי "היי" בריקניות, הוא יחבק אותי. הוא יחייך
אליי... הוא הישועה שלי. אני אוהבת אותו.
התעוררתי שם והכל היה מטושטש, אני זוכרת שהייתי בטוחה שאני
נמצאת בתוך ענן. סובבתי את הראש, וראיתי פרחים בצד ימין של
המיטה. התפללתי שהם היו ממך. כן, בטח. כל החבר'ה שלחו לי. למה
קיוויתי שזה ממך? למה הגעתי לחדר המיון וקיוויתי שזה ממך?!
אתה זבל. כמו סרסור. כמו הומו מעצב בגדים. כמו מלביש של
הדוגמניות האלה ב - FTV. כמו סוחר סמים. שנאתי אותך, אהבתי
אותך (או שכך חשבתי) ולא שמת עליי זין. לדעתי הוא פשוט לא היה
גדול מספיק כדי שתוכל.
אמא שלך ממש אהבה אותי. היא הייתה שואלת אותי עליך, על
הלימודים שלך, על החברים שלך, היינו דואגות לך יחד...
הלוואי שתבכה. אף פעם לא ראיתי אותך בוכה. אף פעם לא ראיתי
אותך עצוב. רק כשהכוסיות שלך זרקו אותך. בטח זה גם היה כי הזין
שלך קטן.
נכנסת לחדר. פשוט עמדת שם והסתכלת עליי שוכבת. העמדתי פנים
שאני ישנה, כי פשוט הייתי כבר כל כך רגילה להעמדות פנים...
התיישבת לידי. כאילו התעוררתי. אמרת: "היי". אמרתי: "היי".
היה לי קשה. לך היה מעצבן. שאלת איך אני מרגישה, ואמרתי שכאילו
שהוציאו לי את הקיבה. צחקת. "אני לא מאמין שעשית את זה
לעצמך". ככה חנקת. ככה הצלת אותי. לך להזדיין, רגב.
האהבה שלי אליך לא הייתה אמיתית מספיק, כי אתה היית מזויף. אני
מאושרת. אני חושבת שאתה בוכה עכשיו. אוהבים אותי. שונאים אותך.
יש בינינו הבדל. טוב לי. כנראה שיש עוד צדק בעולם... :)
רותם. |
