אתם מכירים את השיחים האלה שגוזמים אותם בריבוע, יענו גדר, והם
גודלים ושולחים ענפים ומנסים לצאת וכל פעם בא הגנן וגוזם מחדש
לריבוע?
אז השיחים האלה, זה אנחנו, והגנן- החברה.
החברה קובעת לנו שטחים וגבולות, לכאן תגיעו לכאן לא תגיעו את
זה תעשו את זה לא תעשו. ואנחנו מנסים לברוח מהחוקים והקביעות,
כל אחד מנסה לגדול בעצמו חושב שהוא מיוחד ו"מי יודע מה", מרגיש
שהוא דפק את החברה ואת המערכת, חושב שהוא הצליח ואז בא הגנן
ומחזיר אותו למקומו, משיב ומזכיר לו את הגבולות שהוצבו לו.
וככה אפילו לא במודע לאט לאט הוא נכנע לידי הגנן ובאיזהשהוא
שלב כבר בקושי מנסה לגדול כי כבר אין לו כוח להתמודדות ולהשפלה
ולכאב של הכיסוח אבל בפני השטח הוא חושב שזה בסדר שככה זה צריך
להיות, זה נורמלי. ועמוק עמוק בפנים הוא זוכר את העבר הרחוק
שהיה ילד, ממש עציץ קטן, שהאמין שאין גבול שהוא לא יכול לעבור
ואין מקום שהוא לא יכול להגיע אליו, אם רק ירצה.  כשהגבולות
היו מטושטשים והגנן היה רחמן והוא לא ניצל את זה כמו שצריך,
לגדול ולהתפתח ולברוח כל עוד הוא עדיין יכול, אבל את זה השיח
הממוצע שלנו מדחיק, בשביל השגרה, בשביל לעמוד בציפיות, בשביל
לעשות את עצמו גדר (תירוץ די עלוב בשביל גדר, אם אתם שואלים
אותי).
ויש שיחים, שגם כמו כל שאר השיחים מנסים לגדול ולהתפתח לאישיות
יחודית, לצורה משלהם, והגנן בא וגוזם אבל הם חוזרים וגדלים
והוא גוזם והם גדלים, גוזם, גדלים גוזם, גדלים. והם גודלים
במהירות מטורפת שמתישה את הגנן, ומחזקת אותם עד שיום אחד הגנן
(וכשאני אומרת גנן אני מתכוונת לכל הגננים בעולם) מתיאש מהם,
פשוט מרים ידים וכבר נותן להם לגדול איך שהם רוצים, מתי שהם
רוצים, ובקצב שלהם. וזה הניצחון הקטן שלהם, אחד מרבים שעוד
צפויים לבוא.
ואני, אני חושבת שאני כזה שיח שגודל איך שבא לו ומתי שבא לו
ושם זין גדול על הגנן, אלא אם כן אני בעצם שיח ממוצע שסתם חי
באשליות שהוא דפק את הגנן, ובעצם הגנן דפק אותו, ואילו רק בגלל
העובדה שהוא חושב כך.