לרוב האנשים בימינו יש פלאפון. כך יש שני מקומות מהם אדם יכול
לחפש אותך - מביתם או מפלאפונם. אי לכך יש צורך לקרוא בשמות
שונים לשני המספרים הללו ברשימת הטלפונים בפלאפון שלך. לכל אדם
ישנו הפתרון שלו. ככה נוצרו 'ארז' ו'ארז בית', 'חלי' ו'חלי
בית' וכולי.
אני באבט"ש בדרום הארץ על גבול מצרים. רחוק שנות אור
מהציביליזציה, מהשגרה, מהחיים שלי. כל הזמן שומרים. באיזשהו
שלב מתרגלים. השגרה מאוד ברורה ומאוד טוטאלית: שומרים, אוכלים,
ישנים, אוכלים, שומרים. לפעמים גם קוראים, אוכלים, שומרים,
ישנים. שיהיה קצת גיוון.
שבועיים. לא מעט זמן.
באין סימנים שיזכירו לך את העולם החיצוני, קל לשכוח שהיית
מתישהו בחוץ. אתה מתקשה לזכור מתי לא שמרת לאחרונה.
לא קשה מדי. עם גישה נכונה וספר טוב אפילו נהנים.
יום שני, 10:30 בלילה.
כרגע ירדתי משמירה של ארבע שעות שין-גימל עם בחור מעצבן.
עוד יום של עשר שעות שמירה מאחורי. אני חוזר לחדר ומסתכל על
הפלאפון.
שיחה שלא נענתה.
שירה בית.

אני מניח את הנשק ואת האפוד, לובש דובון וויצא עם הפלאפון
החוצה. אני מתישב במקום שלא ישמעו אותי. הכי הרבה לומדים
להעריך פרטיות ברגע שהיא נגזלת ממך. הדבר הראשון שלמדתי
בצה"ל.
אני יושב בשקט, מקשיב לרוח הקרה. מחכה דקה. שם את הקפוצ'ון של
הדובון על הראש. מכין את עצמי. מתקשר.
לא יאומן. אחרי שנה שלמה, הלב עדיין דופק.
- "הלו?"
היא ענתה. הספיק לי רק לשמוע את הקול שלה בשביל להתרפות מהשריר
שאני עושה ביום יום. ואפילו לא הרגשתי כמה שריר עשיתי עד אז.
ודיברנו. שיחה קטנה ופשוטה.
היא בביתה בקרית אונו, אני בבסיס שכוח אל ליד ניצנה.
פלאי הטכנולוגיה הסלולרית.
שוחחנו כמה דקות. אצלי הכל בסדר. איך אצלך? האוכל בסדר גמור.
לא, לא צריך. החבר'ה אחלה. באמת? מתי הוא הספיק? עוד שלוש שעות
אני שומר שוב.
שיחה נורמלית לחלוטין.
אבל הרגשתי שאני משקר. שומר פאסון. כמו שמדברים עם אמא
מהטירונות.
נזהר לא להתפרק.
גם ככה החיבורים שלי מתרופפים לידה.
לא יודע אם היא הרגישה בזה.  
אני הרגשתי.
לקראת סוף השיחה הרגשתי את עיני מתלחלחות.
הרוח הכניסה לי משהו לעין.
ופתאום גם האף מנוזל.
כן, בטח. על מי אתה עובד?
רק על עצמך.

נפרדנו.
ניגבתי את עיני. לא היתה כל סיבה לרטיבות בהן.
ובכל זאת.
לפעמים רק ככה מגלים את המפתחות שפותחים אותך.
לחצתי על חץ למעלה.
חויג מספר 1:
שירה בית.
ואני חשבתי כמה הרבה אמת יש בשתי המילים האלה.
שירה.
בית.