מושכת את עצמה בסגול כהה.
מפדרת את הגוף בלבן חיוור.
נדקרת שוב ושוב מקוצים מחודדים
של פרחים מורעלים (כמות גדולה מדי הורגת)
העילפון היה עוטף אותה תכופות
והחבל שפעם היה צמוד לצוואר
התכלה והופיע שוב, רק
הפעם מושך יותר,
חונק את השיער.
לפעמים היא הרגישה קטועה.
שותה את הרעל שלה כדי
למחוק את הפצעים, להסתיר
את המוגלה. והחבל התהדק.
הקרקפת כבר היתה חבולה,
האישונים סדוקים והרגליים
החלו להיעלם.
היתה שוקעת בגוונים של חום ואדום.
הפרחים מסביבה גדלו במהירות,
חדים מתער. היו שורטים אותה,
מעבירים אותה למקום אחר,
מלא נוזלים כהים והיא היתה צפה, כמעט
מרחפת.
והיא ידעה (רק לא אמרה זאת בקול רם)
שהיא באמת בובה כמו שתמיד אמרו.
תלויה בחוט המפעיל, המרקיד, זה
שעכשיו תולש ממנה את חתיכות
העור האחרונות שנשארו לה בראש.
הכהות התמקמה אצלה בגוף
והחושים נשברו ונעלמו במהירות,
ממש כמו הרגליים.
וכשהריאות שלה כבר לא עמדו בעומס
ואפילו העפעפיים נשרו, הצבע דהה סופית
והיא מתחה את העיניים, מוקפת
בפרחים שהרגו אותה.
נכתב בהשראת יצירה מעולה (אחת מני רבות) של דאלי שיין. אני
חושב שמי שעוד לא ראה פשוט מוכרח. תודה דאלי.
http://stage.co.il/Stories/200563