טרבלינקה. איזה מקום איום.
אבנים. בכל מקום אבנים. כל אבן- שם. כל אבן- נשמה. כל אבן היא
אנדרטה לקורבן של רשע.
18,000 אבנים. בכל יום נרצחו פה 18,000 בני אדם. כל כך הרבה
עולמות נקטעו כאן ביום אחד. מספר שאף בן אנוש לא יכול לתפוס.
18,000. כמה דמעות ירדו כאן? כמה צעקות נשמעו?

המרחק בין החיים למוות כה קטן, כה מוחשי. הם ירדו מהרכבת חיים
ולאחר כמה שעות היו לאפר חסר משמעות. התערבבו עם כל שאר
הקורבנות. עם כל שאר חסרי האונים. עם כל שאר בני עמם, שנתייאשו
מלקוות לחסדיהם של מפלצות האדם הללו במדי האס אס.
ואמנם היו כאלה שחשבו בטרבלינקה? או אולי רק אומללים שאינם
יודעים כבר לחשוב? שלדים רועדים מקור שאפילו דמעות כבר לא
נותרו להם.
מה עבר במוחם של אותם בני אדם שצלם האנוש נלקח מהם, בדרכם אל
המשרפות? במה יכול אדם להתנחם כשהוא צועד אל מותו העלוב,
המשפיל, כשכבודו עזבהו ומשפחתו נספתה?
איך יכולים בני אדם לעשות זאת לבני אדם כמותם? כיצד רוע אנושי
יכול להיות משוכלל עד כדי הפיכת בני אדם לשלדים מהלכים? עד כדי
עינויי תופת ללא רחמים?

בטרבלינקה לא היה חסד. לא היה צלם אנוש. אם מישהו שם היה
אנושי, היו אלה רק אותם קורבנות שעוד הצליחו להציל את נפשותיהם
מאבדון. אותם אלה שהצליחו להביט בעיני הנאצים ולחייך, להזכיר
שהם חיים עדיין ושלא הצליחו לקחת מהם את הרגש.

אבנים. בכל מקום אבנים. כל אבן יכולה להיות אחד מבני משפחתי.
כל אבן היא אחד מבני עמי. כל אבן היא בן אדם.
'לכל איש יש שם'.
אין מקום שממחיש את המשפט הזה יותר מהמקום הזה.
טרבלינקה. איזה מקום איום.



נכתב בעקבות המסע לפולין.