כשאת כועסת, איך שאת כועסת, הלוואי שהיית מסוגלת פעם
ללטף כמו שאת שורטת.
קמט עמוק וזועף חוצה את גביניך הרכים.
גבותיך מצטופפות יחדיו, מתאגדות נגדי,
מגוננות על שני הפלורוסנטים הבוהקים תחתן.
שפתך העליונה, וורודה כמו בזוקה ורכה כמו פנים כף ידך,
משתרבבת ומגלה שתי שיני ארנבת חצופות
כשאת משחררת עוד הערה מכוונת היטב
אל שיפולי הבטן שלי ואני מתכווץ בציפייה לחבטה
העמומה, לגל הכאב שיתפשט כבר עד שקיות הדמעות
יקרע אותן לרווחה והקלה גדולה תטשטש את ראייתי.

פלג כחול ועדין של דם פועם בין הלסת לבין תנוך האוזן
המנומש שלך, ואני, רומנטיקן זול, מתאהב בו ומחייך
בהשלמה.
את מתרגזת יותר ומתחילה לחבוט בי באגרופים קמוצים.
השיער שלך התפזר מזמן והוא תלוי כמסך מרצד
בין הזעם שלך והחמלה שלי.
עכשיו את  אחוזה בזרועותי והנשימות הרועדות שלך
מדגדגות לי את הסנטר.

בטוח בנצחוני, אני משחרר אותך וצועד אחורה
את מתקפלת, ידיך נכרכות סביב בטנך
וברכיך מתחככות זו בזו. את מתחילה לדבר:
כבר יש לך משנה סדורה, את מפרטת אותה והקול שלך מתפנק ורך
כמו חתול שבע.
המשפטים המלובנים שלך אופפים אותי כמו להקת צרעות -
אני לוקח צעד פזיז אחורה ואת מתיישרת ומזדקפת בגאווה,
מתקרבת אלי וחיוך גדול מרוח לך על הפנים. יש לו חיים משלו
והוא מתרחב עם כל אזכור של חולשה ותיוק של עוול שעשיתי לך.
כמו אצבעות ארוכות על עורק הצוואר, הנאום הקצר שלך מותיר
אותי הלום וסחוט. את מתיישבת על ברכי וידך מערסלת את ראשי
אל שקע כתפך. אני ממרר ביפחות חנוקות ואת מלטפת אותי ברכות.
אני נרגע ואת בוהה בחדר הריק. לאט-לאט ידך הפנויה מתיישרת
ואגרופך נסגר אצבע אחר אצבע. האגודל שלך מתרומם באיטיות
עד שהוא זקוף וגאה. ברור לכל. המנצח חס על חיי המפסיד. החרב
מחליקה חזרה לנדנה. הקהל מריע באקסטזה. אלו הרגעים הגדולים
שלך.