זהו, מגיע הרגע.
הרגע שבו אתה לוקח את הגיטרה, מכוון את המיתרים בפעם האחרונה.

רגע אחד לפני שאתה עולה לבמה.
הארנק שלך פתוח בדיוק במקום שממנו אתה רואה את התמונה שלה
בזווית העין.
שנייה לפני היא עוד דיברה אתך ואיחלה בהצלחה.
רגע אחרי כל הקהל מוחא לך כפיים.
אתה כבר על הבמה. מסתכל לכולם בעיניים. מדמיין אותם בתחתונים.
זהו יום העצמאות היום. והוא שלך. רק שלך.
יותר מזה לעולם לא תגיע.
האמפי בראשון, המופע המרכזי.
אתה הולך לעלות לבמה ש"מוניקה סקס" הופיעו עליה לפניך.
אתה הולך לסחוט מהקהל הזה כל טיפה של הערצה שלהם כלפיך.

בזוית אחרת אתה נמצא במיטה, בוהה בתקרה.
היום זה יום הזכרון. את הכרטיסים להופעה של הערב כבר הזמנת.
רגע אחד לפני שאתה יורד מהמיטה
אתה פותח את הארנק בדיוק במקום שממנו אתה רואה את התמונה שלה
בזווית העין.
כאילו ששנייה לפני היא עוד אמרה לך לילה טוב
רגע אחרי שעמדתם בצפירה של אתמול בערב.
אתה הולך לכיוון המקלחת. מסתכל לשנייה במראה. אתה בתחתונים.
זהו יום הזיכרון היום. והוא שלך. רק שלך.
יותר מזה לעולם לא תגיע.
המקלחת קרה, מכה כקרח.
אתה הולך לעלות לבמה שאחים שלך מתו עליה לפניך.
אתה הולך לסחוט מהמדינה כל טיפה של דמעה שלהם עליך.

שוב מגיע הרגע שנקרא עצמאות.
הרגע שבו אתה מחליט שזהו. אתה עולה לבמה ומסתכל להם בלובן
העיניים.
אתה יורק באדמה שאחים שלך מתו עליה בשבילך.
אתה פותח את הארנק. בהשתקפות של זווית העין אתה מדמיין את
עצמך.
כאילו ששנייה לפני כן הייתה שם תמונה שלה.
עד שרגע אחרי זיינת אותה והשארת אותה שרועה על הרצפה.
אתה לא זז לשום מקום. אתה מוריד את הבגדים. נשאר בתחתונים.
זהו יום העצמאות שלך היום. שהוא שלך. ורק שלך. ורק שלך ורק
שלך.
יותר מזה לעולם לא תגיע.
כולם מחזירים לך מבט של תמיהה בעיניים.
אתה הולך לרדת מהבמה של תיאטרון הרגש האולטימטיבי
שאף אחד לא העז לרדת ממנה לפניך.
אתה הולך לסחוט מכולם כל טיפה של צביעות וריקנות
שהשפיעה גם עליך.

מגיע רגע שאתה יכול לטפוח לעצמך על השכם ולהבין ש:
זהו עוד סתם יום היום שאחים שלך מתו בשביל שתחיה בו.
זהו עוד יום הזיכרון היום.
וכמו כולם אתה שוכח את הכל וכאילו כלום לא קרה
עולה לבמה וממשיך את ההצגה.