נסענו על הכביש המהיר, הורביץ נהג.
מהירות קבועה בנתיב הימני, הכל היה ריק מלבד השמש שביצבצה
מקדימה.
זריחה.
שלווה ורוגע.
לא היה לנו כוח לדבר, פשוט מרוצים ללא סיבה, מדדים על הדרך
הביתה.
התרווחתי לי בכיסא שליד הנהג וחייכתי חיוך סתמי.
היה לי נעים.
עצמתי את עיניי ודמיינתי לי את עצמי מחולק לפסים כמו במעבר
חציה.
לבנים ושחורים.
היה לי כל כך נעים בפסים הלבנים, שהיו חמימים יותר מהשחורים.
כל כך חמים ונעים.
חמים כמו סמיכה ביום חורף. חום שאתה מתענג עליו רק אחרי שאתה
חווה קור. כמו כל דבר אחר שמאבדים ואז מתחילים להעריך אותו
לפני שאבד.
ואז הבנתי.
הגוף שלי קצת מטושטש, הפרספקטיבה שלי על החיים קצת השתנתה הערב
הזה. אכן היה הבדל בין הפסים השחורים והלבנים שבי. ולא שהלבנים
היו יותר חמים מהשחורים אלא שהשחורים היו קרים בהרבה מהלבנים.
היה לי קר, ובמקומות מסויימים היה לי קר יותר. רק שהגוף שלי
ביקש להסתכל על זה מנקודת יותר אופטימית.
ואז הופיעו מולי 3 רקדניות כושיות מצויירות ורקדו את ההולה.
מיד הבנתי
אני מסטול מהתחת.

50 קמ"ש על הכביש המהיר, הורביץ נהג.
הוא לעס מסטיק והביט קדימה אל הכביש מבעד למשקפי השמש האדומות
שלו.
השמש בדיוק היתה מולנו, מסנוורת משהו.
אני הייתי מסטול מהתחת.
מי היה מאמין, אני, מסטול. אלוהים, זו אפילו לא פעם ראשונה.
-"הורביץ"
-"כן גבר?"
-"תגיד לי, כמה זה נחשב הרבה?"
-"הרבה מה?"
-"הרבה לעשן".
-"לא ממש הבנתי"
-"פינטו, מעשן הרבה?"
-"פינטו לא מעשן הרבה, פינטו מעשן המון"
-"כן, רסמי הוא מעשן המון"
-"אני לא מבין איך הוא מצליח לחיות ככה, הוא מעשן כל יום כל
היום"
-"כן... תגיד הורביץ"
-"מה?"
-"אני, אני מעשן המון?"
-"בוא נראה, עישנת היום, עישנת אתמול, עישנת שלשום, כן אתה
מעשן הרבה"
-"אבל אני מעשן כולו גג, גג פעם ביום. לא כמו פינטו כל היום,
אתה יודע. כולו פעם אחת. ראש אחד או ג'וינט אחד".
-"גבר, אתה מעשן כל יום? כמעט כל יום? אתה סאטלן!"
-"אני סאטלן?"
-"אתה סאטלן"
-"לא יכול להיות, לא יכול להיות שאני סאטלן, אני לא ממש
מעשן".
ואללה, כוס אוחתק. אני סאטלן.
אני לא מאמין, אני סאטלן.
כוס אוחתק.


אז ישבנו לנו שם באוטו ששט לו לאיטו בכביש המהיר,
במסענו המופלא אחר אהבה.
לועסים מסטיק אורביט ירוק.
-"יאללה, בוא נשים מוזיקה" ביקש הורביץ.
פתחתי את הרדיו והתחלתי לזפזפ בין התחנות, עד שמצאתי תחנה
נורמלית. השמיעו שם הכלאה בין מוזיקה שחורה לטראנס שקט.
עכשיו שאנחנו אחרי הערב, בדרך הביתה, זה הזמן לעשות קצת חשבון
נפש.
מה יקרה מהיום ואלך.
האם היום הזה ישנה?
האם מחר יהיה יום טוב יותר?
האם אני אהיה איש טוב יותר?
אוהב יותר? אהוב יותר?
עצמתי עיניים והבטחתי לי הבטחות שונות ומשונות.
הבטחות שידעתי שאני לא אקיים, הבטחות שבטח כבר הבטחתי לעצמי
קודם לכן ושכחתי מזמן.
-
-
-
על מה לעזאזל חשבתי?