"כן", עניתי. "מה כן? ככה עונים לטלפון? מה עם הלו? שלום?". לא
היה לי שום חשק לקבל ממנו ביקורת אז נבחתי "נו, מה אתה רוצה?".
"אתה לא חושב שאתה חייב לי התנצלות?", אמר ברוב חוצפתו המוגזמת
בעליל. "אני - לך ?!" הזדעקתי, "על מה ?!". "על איך שהתנהגת
אלי היום בבוקר. אני מציע לך טרמפ לבסיס ואתה מנפנף אותי".
"סליחה ? איפה אתה חי ? אתה בכלל זוכר איזה דברים אמרת לי בערב
שלפני זה ? שכחת שבלי בושה התקשרת כדי להגיד שאתה רוצה פסק-זמן
ממני בגלל שאני קשור לאלעד ? מה רצית שיקרה ? שאני פשוט ארוץ
במדרגות אליך בשש בבוקר, מתוך שינה ?". הוא בטח לא ציפה לכזו
התקפה, ממני - הסלחן והסבלן - אבל הכל פשוט התפרץ, לא יכולתי
כבר לסבול את היחס שלו.

"טוב, טוב, תרגע...", ניסה לפייס. "אל תגיד לי להירגע! אין לי
שום סיבה להיות רגוע כשמישהו כמוך נמצא לי בחיים, ואני לא רוצה
לדבר איתך בכלל עד שלא תתנצל אתה - בפניי". הוא שתק כמה שניות,
שירה נראתה מאושרת ומלאת נחת ממני, ואז הוא התקפל. "טוב. אתה
צודק. הייתי בן-זונה, אבל אתה חייב להבין ש..." - "אני לא חייב
להבין שום דבר, ובכלל אני לא חייב לך כלום" - "שניה, תן לגמור
משפט, תבין שיצאתי נסער מהבית של אלעד אחרי לילה נוראי שנגמר
במריבה, שכל הבית שלו התעורר בגללה, ורק רציתי לראות אותך
ולספר לך ושניסע לתל אביב, נראה ת'זריחה מכביש החוף, ואז ניקח
אותך לבסיס כמו בנאדם במקום כל הרכבות והאוטובוסים שלך". היה
זה תורי לשתוק. התנפלתי עליו כבר מספיק ולא יכולתי שלא להתרכך
לשמע מילים אלו. "אז אני מתנצל, ומבקש סליחה על מה שאמרתי אז
בלילה, הייתי בסרטים", סיים את הטיעון שלו בחנופה.

"טוב", אמרתי, "אני סולח", אם כי לא אהבתי כשיהודה היה מתרץ
דברים ע"י שימוש בביטוי "אני בסרטים", כי ידעתי שזה אומר שהוא
תחת השפעת הגראס שלו. בפגישה הראשונה שלנו הוא שאל אותי אם אני
מעשן ואם ניסיתי, ואם חברים שלי מעשנים. עשה לי חקירת עישון
שלמה בנושא גראס. אמרתי לו שרק ידידה אחת שלי מעשנת לפעמים,
ומאז מדי פעם הוא ניסה לבדוק את מידת החשק שלי לנסות. הוא טען
שאני צריך לעשן, לדעת מה זה, ושככה גם יותר נתחבר. הוא סיפר לי
כמה זה כיף שהוא הולך לידידה שלו, טל אחת, לעשן איתה וכמה זה
מרגיש נהדר. את עמדתי בנושא סיכמתי ב"לא תודה", ושאלתי אותו אם
הם לא חוששים לעשן בזמן שהם בצבא, שהרי מדי פעם מבצעים בדיקות
שתן אקראיות, ובמיוחד טל אמורה לחשוש כי היא הפקידה של ראש
אמ"ן, ועם כל הכבוד לגראס, אין הרבה מקומות יותר רגישים מזה
בצבא. הוא טען, שהם מעשנים רק "פעם-ב" ושאין לו מה לדאוג. ככל
שהכרתי אותו יותר גיליתי שזה הרבה יותר בגדר שגרת-יום מאשר
"פעם-ב", ושל מעט הוא עושה את זה גם על הבוקר לפני הצבא ולא רק
במסיבות ביום שישי. לא ידעתי איך להתמודד עם זה, והבנתי שמצבי
הרוח הקיצוניים שלו נובעים בין היתר מזה, כך שלבסוף זה פוגע
בי.

"אז מתי אני רואה אותך?", הפתיע אותי. "מ'זתומרת, אני בבסיס
אתה יודע...". "כן, אני אקפוץ לבקר אותך". מאד שמחתי לראות סוף
סוף מחווה כזו מצד יהודה, שבאותם ימים לא ממש טרח להפגין
איכפתיות-יתר. מהר מאד הבנתי שלא מדובר באותו יום, כי כבר יש
לו תכניות לצאת עם חברים, אלא על יום המחרת - יום שבת. אמרתי
לו מתי בערך אני בהפסקה שבין השמירות וקבענו שהוא יקפוץ אלי
בצהריים ושבכל מקרה נדבר לפני כן. סיימנו את השיחה והרגשתי
הקלה גדולה ואושר על כך שאינני צריך להתחיל להרגיל את עצמי שוב
לכך שיהודה מחוץ לחיים שלי.

למחרת, ירדתי משמירה של שעתיים, והייתה לי מנוחה של ארבע שעות.
דיברתי עם יהודה וקבענו שהוא יבוא לבקר אותי במהלכן. השעה
שקבענו הותירה לי זמן לנמנם, הוא אמר שהוא הולך לים ויתקשר אלי
שוב לפני שיצא לכיוון הקריה. שמחתי, הלכתי לישון וקמתי מהצלצול
של הפלאפון כשעתיים לאחר מכן. הוא אמר שהוא בא ושהוא קונה לו
ארוחה ב"מקדונלד'ס" ושאל אם אני רוצה גם. אמרתי שאסתפק בגלידה
והרגשתי כל-כך טוב שהוא שאל. קמתי ממיטת הקומתיים והלכתי לצחצח
שיניים בכיור האומלל שהיה שם. כעבור כמה דקות הוא הגיע. הוא
החנה את הרנו הירוקה שלו ליד מגורי השומרים ואני באתי אליו
ונכנסתי לאוטו. אוטומטית רכנתי כדי לתת לו נשיקה ולשם שינוי
הוא לא הצליח לחמוק. הדבקתי לו נשיקה קטנה על הלחי. "מה אתה
עושה?", הוא אמר. "שתוק", עניתי לו. "בוא נצא לאכול בשמש", אמר
ולקח עימו את השקית של "מקדונלד'ס" ואלבום   תמונות.

אני הייתי לבוש, כמובן, במדים, והוא בא מהים בכפכפים, מכנסיים
קצרים וגופיה, ונראה חתיך וקורן מתמיד. הוא היה קצת שעיר, מה
שניכר בעיקר על רגליו, אבל זה לא הפריע לי כל כך. מצאנו לנו
פינה נחמדה ושמשית בחצר נטושה באותו הרחוב וישבנו שם: הוא טרף
את ההמבורגר שלו, אני אכלתי את הגלידה לפני שתימס, ודיברנו על
שטויות. כשסיימנו לאכול הוא שם את אלבום התמונות על ברכיו
והכריז שהוא רוצה להראות לי תמונות שלו ושל אלעד. לא ידעתי אם
לשמוח או לא, אבל שיתפתי פעולה.

בדיעבד, זו הייתה חוויה די צובטת-לב, לראות את אלעד בתמונות כה
עדכניות, ולצידו את יהודה, כמעט תמיד בסיטואציה מקרינת-אושר.
בצבא, באוהל, כמו התמונה שהראה לי אלעד בפגישתנו המקרית
באוטובוס, מחופשות שונות. בכלל, איך שלא מסתכלים על זה, היה
קשה לפספס מהתמונות שמדובר פה - גם אם אלעד היה מכחיש בתוקף -
בזוג רומנטי לכל דבר. בשני בחורים שחייהם קשורים אלה באלה,
ואינם ניתנים להפרדה. יהודה, כנראה, חש בעננה הנשקפת בעיני
פתאום. הוא לקח את ידי בידו ואמר "אני רוצה להגיד לך משהו,
הגעתי להחלטה". הוא לא יכול היה לבחור עיתוי יותר מתאים מזה.
"בקשר אלינו... אז החלטתי שאני כן רוצה שננסה להיות ביחד, ממש,
להגדיר את זה כ'קשר'". איני יכול לתאר מה רבה הייתה התרגשותי.
אין דבר שייחלתי לו יותר מהצהרת כוונות כגון זו שתצא מפיו של
יהודה. הרי כל הזמן הזה הוא כביכול ברח מהגדרות, וגם השתמש בזה
כתירוץ עלוב להתנהגות שלו, ואני השתדלתי לא להציק יותר מדי אבל
מדי פעם הסברתי לו שאנחנו לא ידידים, כי ידידים לא עושים מה
שאנחנו עושים, ושיפסיק לקרוא לנו ככה, כי זה פשוט מעליב.

לאחר מכן עשינו עוד סיבוב באזור, ולבסוף הגיעה השעה להיפרד.
ליוויתי אותו למכונית, נכנסנו כדי להיפרד כראוי - או כך חשבתי
לפחות - וכשקרבתי לנשקו, מאושר כולי מהחדשות, הביט במראה ואמר
שעומד מאחורי האוטו, לא רחוק מאיתנו, מישהו שלמד איתו בשכבה.
ניסיתי להרגיע אותו שמשם אי אפשר לראות מה קורה בתוך האוטו ומי
הנפשות הפועלות. הוא התניע את הרכב, נסע קצת קדימה וחנה שוב,
כדי להתרחק מעט מהבחור, אך עדיין ניכר שהיה עצבני. לבסוף הוא
פנה אלי והחל לנשקני. סוף סוף, חשבתי לעצמי, כבר כמה ימים שלא
זכיתי למגע לשונו הקסום. אך כעבור מספר שניות הוא הפסיק ואמר
דבר נבזי ביותר, שרק בהמשך הבנתי מה עמד מאחוריו. הוא שאל אותי
מתי צחצחתי שיניים לאחרונה. לא האמנתי שהוא העז לשאול דבר כזה,
ובשניה הראשונה נבהלתי שמא באמת יש לי ריח רע מהפה, שהרי קמתי
מהשינה, אבל מיד נזכרתי שהדבר הראשון שעשיתי היה לצחצח שיניים
לכבודו, ובנוסף לעסתי מסטיק עד הרגע שבו אכלתי את הגלידה שהביא
לי. אמרתי "לא יודע" והפגנתי את היעלבותי, כך שהפרידה הייתה
קרירה ביותר. קבענו לדבר בערב. הוא נסע ואני חזרתי למגורים,
כשאני תוהה לעצמי למה תמיד הוא חייב להרוס בדרך כלשהי - להעיר
הערה שאינה במקומה, לעשות מעשה מכעיס, לפגוע.

רק לאחר שגלגלתי בראשי כמה פעמים את מה ששאל אותי, נזכרתי
לפתע, בסיפור של יהודה על הפעם הראשונה שלו עם אלעד, במלון
באילת, ברגילה, הסקס תמורת המיני-דיסק. אחרי שהתחילו להתנשק,
שאל אלעד את יהודה מתי צחצח את שיניו ואם אכל משהו לאחרונה,
ואז שלח אותו - פשוטו כמשמעו - לצחצח שיניים לפני שהם ממשיכים.
זה כל כך הסתדר לי פתאום, כל כך התאים ליהודה ולהשלכות
החולניות שהוא עושה עלי ועלינו מתוך הקשר שלו עם אלעד. כל כך
הלם אותו לעשות לי משהו שעשו לו, לפגוע בי באותה צורה שאלעד
פגע בו. זה אפיין את כל הקשר שלנו אם חושבים על זה. לראות איך
מישהו אחר - במקרה הזה, אני - יגיב לדברים שנאמרו או נעשו לו
עצמו בעבר. לא חשוב, אמרתי לעצמי, והתנחמתי בנכונות שהביע
יהודה לקדם את הקשר שלנו באופן פורמלי, לשם שינוי ורענון.