אני יושבת אל הספה, מחכה, תשאלו למה? אין לי מושג. אולי לעתיד.
אולי לחלום. למה בעצם כולנו מחקים? למשיח? קשה לי להאמין כולנו
יודעים שהוא לא יבוא הרי מי רוצה להציל מקום כל כך עבוד. אף
אחד.
אולי, אולי אנחנו מחכים לשינוי, שמשהו יבוא, משהו שתמיד רצינו.
אבל מה? כסף? אהבה? אושר? אף אחד לא באמת יודע. ואיך נוכל לדעת
כאשר אנחנו יושבים בציפיה שהוא כבר יבוא. לומרות הכל הוא לא
בא. מה לא בא? השינוי. מעניין לאן הוא אבד.
מוזר איך שהחיים כל כך קצרים אבל אף אחד לא שם לב לכך. כי הרי
כולנו עסוקים, במה? בעתיד, בעבר, בהווה,בלכעוס, בלדאוג. בהכל
חוץ מלחיות. ומה זה לחיות ? ללכת ממקום למקום? להקיר אנשים?
לחגוג?
תראו איך ניתן להעלות כל כך הרבה שאלות על מילה אחת. חיים.
ובזמן הזה הם הרי בכל זאת ממשיכים. ואני, עדין יושבת ומחכה,
כנראה לשינוי. איני יודעת מהו שינוי ולמה אני מחכה לו אבל אני
מחכה. תמיד אחכה, איפו שלא אהיה אני אחכה. כולנו נחכה. מי
יודע, אולי בסוף הוא יבוא.