סופר על אותו יהודי, שחי בתקופת גלות בבל והאמוראים, ששמו
היה יוצא לפניו בצדקתו ובאדיקותו, והיו רבים שהזכירוהו בנשימה
אחת עם נוח הצדיק. דובר בו כי היה מחמיר בטהורת דרכו, ובאשר
הלך שוועה נפשו אחר אלוקיו ללא עכבה.
עם שחר, בצאתו אל בית התפילה, בטרם הבדיל בין שור לחמור, היה
פועה ליבו אחר השם יתברך ונשאר דבק בו עד צאת שלושה כוכבים.
ולא זו בלבד אלא שבלילה, עת שהעיירה נרגעת מתלאות היום, שהיו
רגילים בהם בכל מקום בו היו בגלות, היה הוא חוזר ומקרב עצמו אל
השכינה ובזכותו קרבה גם כל הקהילה כולה, ולא נגזים אם נאמר
העולם כולו, אל חיקה החומל. ונים פה נים שם, עת היתה גוברת
עליו שנתו לרגעים, היה נמלא חלומו בשיח וסיג עם השוכן במרומים
בורא כל העולמות, במין המשך ישר ליקיצתו, ולא היה יום ולא לילה
שבו לא ביקש בצמא את קרבת המקום.
ומה היה לו להרבות שיחה עד כדי כך - גם זאת שחו ובארו שהיה
מענה את נפשו ותולה את כל הבלי העולם הזה מנגד, בבקשו לקרב את
הגאולה. אפס לא ביקש דבר לעצמו והיה חוזר ומחדד כי אין כוונתו
לימי חייו, כי אם את טובת סביבתו ביקש, ועל משפחתו, עבדו
ואמתו, שורו וחמורו, ורעיו שסעדו אותו בחולי ובצרה, ועל כל
היהודים ביקש, כי תחושת הלב היתה אצלו שקרוב היום. עם כל אשר
כיוונוהו ליבו ונפשו הרי לא נהג כמי שאצה דרכו לפניו, והיה
דוחק אך בעדנה וברוך ומפציר במתינות ובדרכי נועם, שהרי לעורר
חמתו של המקום לא איווה מכל וכל. ותכופות היה דוחה מעל הפרק את
המקרה שיתגלגל והגאולה תבוא עוד בימיו, מן הסתם כסבור היה שאין
זכותו עומדת לו על כך. ואולי לבניו על פניו ירצה השם במהרה
בימיהם, אשר שני בנים היו לו, ולהם היו התפילה ולימוד התורה
לזרא. שני בנים לתפארת היו אלו, אשר זנחו את לימוד התורה, אולם
תחת זו נתנו ידם במלאכה, שהיא הקדושה בעיני הקדוש ברוך הוא,
ואין למעלה ממנה. הלכו והיו לסוחרים, כי זוהי הפרנסה היחידה
אותה נתנו הגויים בכל מקום שבו היו היהודים בגלות.
שיער בנפשו, אם כן, כי זכותם שלהם תעמוד להם, לא בדיבורים כי
אם במעשים.
וערב אחד, השלישי לשבת בהקרב ראש חודש אב, נפל למשכב וכוחו תש
מעליו כקליפה שנקלפה מפריה, עמד והלך לבית התפילה. באו אליו
שני בניו והפגיעו בו כי זו השעה עליו לשכב ולתת מנוח לגופו. לא
הספיקו להביט כה וכה והנה מצאו את אביהם ממוטט על אבני הדרך,
והוא חיוור כלבנה במלואה. עמסו אותו ונטלוהו עד שהביאו אותו
לביתו נרפה וחלוש. ישבו השניים עם מיטתו במבוכה ובהלה, ואכן לא
יצאו כמה שעות והאיש נפטר. ואת שמו אין איש זוכר, לצערי.