לא חתמתי לתקופה נוספת ובניגוד להמלצתם של כולם עזבתי את צבא
הקבע לטובת האזרחות. כן, אני יודע שזה לא הזמן, שאין מה לחפש
בחוץ אבל אני הגעתי לשלב שכל העניין נגמר לי. אבדתי את הלהט
וידעתי שאם אשאר לא אצא מזה בחיים. כדי לא להבהיל אף אחד ולא
להישמע יותר מדי דרמטי פשוט אמרתי לכולם שנשבר לי ושאני רוצה
לראות אם התעודה הזאת, שהצבא שלח אותי לעשות שווה משהו. בתקופת
שירותי הייתי שקוע עד צוואר בצבא ואת רוב החופשות שלי העברתי
בשינה עמוקה. כתוצאה מכך הצלחתי לחסוך לא רע, כך שכספית לא
הייתי לחוץ. למרות שהתקופה הייתה די מיובשת, היה לי ברור
שבסופו של דבר אמצא משהו. כהרגלי מדי יום שישי, פרשתי את
העיתון לפני ועם U2 ברקע וכוס קפה ביד עברתי די רגוע על כל
מודעות הדרושים. השיטוט נעצר, כשעיניי נפלו על המודעה הבאה:
אלמנה ישראלית בת 38 מחפשת מועמד לנישואין לצורך מימוש צוואה.
על המועמד לאהוב ילדים ולהסכים לחיות למשך חמשת השנים הבאות
בארצות הברית. המעונינים מתבקשים לפנות לת.ד. 98654 בתל אביב
ולהשאיר קורות חיים ופרטיהם של שני מליצי יושר.
מתאימים יוזמנו לראיון. סודיות מובטחת.
אני חייב לציין שהמודעה עוררה את סקרנותי. המושג "מליצי יושר"
שעשע אותי ומתוך שעמום מסוים שלחתי העתק מקורות החיים שלי,
שהיה מעודכן ובהישג יד. כמו כן צרפתי את פרטיהם של המפקד שלי
והסגן שלי ודי נדהמתי, כשזומנתי לראיון. שקלתי אם ללכת.
סקרנותי גברה ומצאתי את עצמי נוהג לאורך הטיילת לכיוון מלון
קראון פלזה.
אישה בג'ינס וצמה שנראתה קצת אבודה המתינה לי בשולחן לשניים
בבית הקפה של המלון. הצגתי את עצמי וחיכיתי לבאות.
בקול רגוע היא ספרה שהתאלמנה לפני שנתיים. בעלה היה נכה. הם
מאוד רצו ילדים ובגלל בעיות רפואיות הדרך היחידה הייתה הפרית
מבחנה. לצורך הטיפול הם עברו לארצות הברית ומבחנות מוקפאות עם
זרע שלו וביציות שלה מחכות לה בבית חולים שם. שני הניסיונות
הראשונים לא עלו יפה. מצבו הורע ולאחר שנפטר הסתבר שבצוואה שלו
הוא כתב בפירוש, שאם תרצה לנסות שוב עליה ראשית להיות נשואה.
לא, הוא לא היה רשע, נהפוך הוא, הוא פשוט רצה שתמשיך עם חייה
ושלא תהיה לבד. עברו שנתיים. היא לא מאלה שהולכות לברים, היא
רוצה בילד ממנו, מבעלה המת אותו היא אוהבת, הזמן נגדה, היא בת
38 וכל מה שהיא רוצה זה בעל לנישואין בשם בלבד כדי שתוכל
להמשיך בטיפול. יש לה אמצעים ובית גדול בארצות הברית, למשך חמש
שנים אוכל לעשות שם כרצוני כולל לעבוד. היא הבטיחה שאם אבחר
אקבל גם תמורה מתאימה. היא עצרה את דבריה ושאלה אם יש לי
שאלות.
היו לי. אמרתי שאני חושב טוב יותר על בטן מלאה ושאני צריך את
ארוחת הצהרים שלי. עברנו מהאפלולית של בית הקפה לשולחן מוצף
אור מול הים בחדר האוכל רחב הידיים. אספתי את מחשבותיי,
כשפסעתי על "אפריקה ישראל להשקעות בע"מ" החרוט על הרצפה, בדרך
אל המזנון העשיר. ערמתי על הצלחת מספר דברים ושאלתי את עצמי
איך להגיד לה, שהגעתי רק מתוך סקרנות. כשחזרתי לשולחן, היא כבר
ישבה. היא התכופפה להרים את המפית שהחליקה מעל לרגליה והצמה
הכבדה שלה שזזה, חשפה את העורף שלה. הוא היה לבן, ארוך ושביר
ולא יכולתי להגיד לה שבאתי רק מתוך סקרנות.
היא הזדקפה ועכשיו, כשהסירה את משקפי השמש, נעצה בי מבט ירוק
שלא אפשר לי ליפות את האמת. אמרתי לה, שאני על פרשת דרכים,
שהמודעה שלה צדה את עיניי ושבאתי לפגישה רק מתוך סקרנות.
בלי להניד עפעף היא שאלה אותי מה מונע בעדי עכשיו, כשהתמונה
כולה פרושה לפני, לשקול את הנתונים. האם יש איזה קשרים אישיים
שמבטלים את כל הנושא מלכתחילה.
השבתי שאני פנוי מכל הבחינות, אבל שההצעה היא בלתי שגרתית
וטומנת בחובה מוקשים.
היא הבטיחה שעורך דין יכתוב את החוזה בינינו ושהיא מעודדת אותי
לפנות לעורך דין נוסף משלי כדי שאף הוא יסרוק את החוזה במסרק
צפוף.
שאלתי אותה למה היא קוראת "נישואין בשם".
אמרה שנינשא בבניין העירייה, שנגור באותו בית רחב ידים שלה,
ללא יחסי אישות.
התעלמתי מהביטוי "יחסי אישות" ושאלתי אותה אם היא מצפה שאני
אתנזר מנשים בחמש השנים הבאות.
היא אמרה שאני יכול לעשות מה שאני רוצה אבל לא אצלה בבית ושחוץ
מזה היא מצפה שננהל חיי משפחה נורמאלים בייחוד שהיא מצפה שילד
יתווסף למשוואה תוך שנה. חלק מהדברים הטובים ביותר בחיי קרו
לי, כשפשוט הלכתי בעקבות תחושות הבטן שלי. האינסטינקט אמר לי
להסכים.

עבר עלי חודש מוטרף. בשבועיים הראשונים היא בדקה אותי מכל
זווית אפשרית, דבר שאותו אפשר להבין. מי רוצה למצוא את עצמה
צמודה לפסיכופט? אותה מחשבה גם חלפה בראשי ולכן עשיתי אי אילו
בדיקות משל עצמי. היא חזרה לארצות הברית ולי נותר לסגור מספר
עניינים ולהצטרף אליה. היא אספה אותי בתום טיסה אותה ביליתי
בשינה ולקחה אותנו לבנין העירייה.
לבית בו אני אחיה בחמשת השנים הבאות, הגעתי כבר כגבר נשוי.
הבית היה מדהים. שטוח ומאפשר גישה נוחה לנכה. היא לקחה אותי
לחדרי והציעה שאתרענן כי ארוחת הערב תוגש תוך חצי שעה. התקלחתי
בזריזות וריח של תבשילים הוביל אותי למטבח רחב ידים. מוזיקה
ישראלית בקעה מרמקולים חבויים. היא עמדה שם ובחשה בסירים ואני
הסתובבתי בסלון ובחנתי תחת מבטה את סביבתי החדשה. תמונות שלה
ושל בעלה, זוג מחויך באתרים שונים בעולם, מוקמו על מדפים, על
הפסנתר, על האח בקיצור, הם הסתכלו עלי מחויכים מכל עבר. קולה
המכריז על הארוחה החזיר אותי למטבח. היא סימנה לי לשבת לשולחן
שהיה ערוך לשניים.
הארוחה הייתה מצוינת. במהלכה היא דיווחה לי שהיא מתקרבת
לתאריכים הטובים שלה ושיתכן שאפילו כבר מחר היא תוכל ללכת לבית
החולים לביצוע ההפריה. לא, זה לא קרה ביום למחרת, אבל שלושה
ימים לאחר שהגעתי היא הודיעה לי בעיניים נוצצות שזהו זה ושהיא
הולכת לבית החולים.
התעקשתי להצטרף אליה. היא אמרה שהיא מטופלת על ידי צוות חדש
ושהיא מקווה שזה סימן טוב לבאות.
אחות חייכנית קידמה אותנו במחלקה. פעם ראשונה ששמעתי שקוראים
לה ושמשתמשים בשמי. האחות שאלה אם אני אצטרף ואם אהיה נוכח
בפרוצדורה. שנינו מיד סירבנו בנימוס. היא הוסיפה ושאלה אם אני
מעונין לראות את המבחנה. שוב סירבתי בנימוס. האחות לוותה אותה
פנימה. נותרתי בחדר לבד. לקחתי את אחד העיתונים שהיו מפוזרים
על השולחן. היא הייתה שם הרבה זמן ואני, שאף פעם לא התפללתי
בחיי, התפללתי שהכל יעבור כשורה. חזרנו הביתה והיא נשכבה על
הנדנדה בחצר. הקראתי לה ספר. הבאתי לה לאכול, נשאתי אותה למיטה
שלה.
אחרי שבועיים קבלנו הודעה שההריון נתפס. הלכנו לחגוג ואחרי
החגיגה נכנסנו למין שגרה. יום אחד לפני שחברים שלה היו צריכים
להגיע שאלתי אותה איך זה יראה להם שתמונות שלה ושל בעלה שנפטר
עדיין פזורות בכל הבית. היא עברה בכל הבית  עם ראש מוטה לצד
ואספה את כל התמונות.
בבקרים ריח של קפה, שהיא הכינה היה מוביל אותי מעולף למטבח.
הייתי מתעורר סופית רק כשכבר הגעתי לעבודה החדשה שמצאתי.
כשחזרתי מהעבודה היא כבר הייתה שם, מחכה עם ארוחה. בערבים
היינו בדרך כלל בבית. בסופיי שבוע היינו עורכים קניות ביחד
ומטיילים בסביבה. לפעמים חברים שלה היו מגיעים ולפעמים אנחנו
הוזמנו להתארח אצלם. בלילות היינו פורשים כל אחד לחדרו. למרות
שהיה לנו מעניין ביחד, הקפדנו לא להיכנס עמוק מדי למרחב של
השנייה. לא דיברנו על עניינים שעלולים להיות אישיים מדי
והסתובבנו במרחבים המשותפים בביגוד מלא. מעולם לא יצאנו
מהחדרים שלנו בבגדי שינה או בחלוקים אבל ליתר בטחון התחלתי
להשתמש בפיז'מה.
כשראיתי אותה בפעם הראשונה היא הייתה רזה מדי. ההריון עיגל
אותה וכשהיא לא הבחינה הייתי נוהג לעקוב אחריה במבט. היא הייתה
נשכבת על הנדנדה בחצר, עוצמת עיינים ומלטפת בתנועה מעגלית
ואיטית את הבטן שלה. חלק מהשיער הארוך שלה היה מתנפנף כמו דגל
עם הנדנוד. כל מיני דברים קטנים שקשורים בה בכל זאת הצליחו
לחדור את המרחק שקבעתי בינינו. הריח שלה, החפצים שלה, הבגדים
העדינים שלה, שלמדתי שצריך להפריד ולא להכניס למייבש, מצבי
הרוח שלה, ההתעגלות שלה. פעם, כשהיא נרדמה עם ספר על כרסה,
כיסיתי אותה בשמיכה קלה, שהבאתי מהחדר שלה. לקחתי את הספר וגב
ידי נגעה בה. לא ציפיתי שהתפיחה תהיה קשה למגע. כל השאר נראה
מזמין ורך. חמש שנים? אלוהים, לא ידעתי איך אני גומר את השנה
הראשונה. הייתי צריך אישה.
לא, הייתי צריך אותה, והיא הייתה מחוץ לתחום.

החוזה של הדירה נגמר. חיפשנו בית חדש. שמחתי. הרגשתי כל הזמן
שאני חי בבית שלו. לא שהיא הזכירה אותו או משהו, אבל המעברים
הרחבים, העובדה שהם בחרו הכל ביחד. הוא היה בינינו ופתאום זה
התחיל להפריע לי. מצאנו משהו חדש. שתי קומות. ידעתי שיהיה לה
פחות נח עם התינוק. מה היא צריכה מדרגות, אבל רציתי משהו שלא
יזכיר בכלל את הבית הקודם. אני יודע שהתנהגתי בקטנוניות אבל לא
יכולתי להשתחרר מזה. ההוא מת ונוכחותו בחיינו הייתה עצומה.
ולמה אני בכלל מתייחס לזה כאל "חיינו"? יש בינינו תעודה אבל
כולה חתיכת נייר. הרי סך הכל אני דייר משנה, מחלק אתה את הבית,
שותף, זהו, לא יותר לא פחות.
באותו ערב חזרתי מאוחר. בעצם מוקדם. הלכתי לאיזה בר. שתיתי
משהו, מישהי נדבקה אלי, לא הייתה לה צמה.
בבוקר הריח של הקפה הוביל אותי למטבח. היא עמדה שם, המבט שלה
לא נפגש בשלי. ידעתי מה היא חושבת. שתחשוב. שתתפוצץ. אני כמעט
התפוצצתי. המקלחת הקרה לא עזרה ועכשיו אני צריך ללכת לעבודה,
כשהריח הנקי שלה לא עוזב אותי. תראו לי עוד מישהו שמפנטז על
אישה בהריון!
עברו עלינו ימים אין סופיים שהיו מענים כי הם היו מעוברים,
מעוננים ומאוננים.
בגילי!
אני לא יודע מה היא ראתה אבל היא הלכה סביבי מאוד בזהירות. גם
אני הלכתי סביבה בזהירות אבל כלום לא עזר לי. נתקלתי בה בכל
מקום אליו פניתי. הריח שלה אפף אותי מהרגע שקמתי ועד שהלכתי
לישון. ניסיתי עוד כמה פעמים להחליף את דמותה ואת ריחה בבר
המקומי ואף פעם לא הצלחתי.
לילה אחד, כשחזרתי היא חיכתה לי. בחלוק שלא סגר על הכרס הגדולה
שלה ובחזה שהתעגל ומילא את הכותונת שלבשה מתחתיו. היא אמרה
שאני יכול לעשות מה שאני רוצה אבל שאתקשר, שאודיע שאאחר שאני
לא אישן בבית. זה לא בית סוהר אבל היא לא מוכנה לדאוג.
ואחרי כל הנאום הזה היא הסתובבה ופנתה לחדר שלה. עמדתי מול
השיער שלה שכיסה לה את כל הגב וכפות הרגלים היחפות שלה שהציצו
מתחת לחלוק. מאחור בכלל אי אפשר לראות שהיא בהריון היא נשארה
דקה וארוכה. השגתי אותה בצעד מהיר ובקשתי סליחה. לא התכוונתי
להדאיג אותה או שלא תישן בגללי וחיבקתי אותה. הבטן הקשה שלה
הייתה בינינו והיא ניסתה להתרחק לאחור, כשהיא אומרת לי בקול די
חנוק שלא אגע בה עם ידיים שנגעו בכל מיני נשים אחרות.
"נשים אחרות?! איזה נשים אחרות. אלוהים אדירים, לא הייתי עם
שום אישה כבר כמעט שנה! את משגעת אותי ואני לא יודע איך אנחנו
ממשיכים לחיות ככה."
היא הסתכלה עלי די המומה. לזה היא לא ציפתה.
הלכתי לחדר שלי. התרחצתי. השעון הראה ארבע לפנות בוקר. הלכתי
לחדר שלה. הדלת הייתה פתוחה. נכנסתי. קראתי לה בשקט כי לא
הייתי בטוח אם היא ערה. היא ענתה. התקרבתי למיטה והתנצלתי. היא
הזמינה אותי שאשב לצידה ובחסות החשיכה אמרה לי שגם היא לא כל
כך יודעת איך ממשיכים, מה אנחנו רוצים, מה יהיה, שהיא מבולבלת
מכל המצב. שאלתי אם עדיין חשוב לה להשאיר את הנישואין
פיקטיביים ומה בעצם המניעה מהפיכתם לאמיתיים?
היא אמרה, שתמיד תאהב את בעלה אבל שעכשיו הוא כבר חלק מעברה
ושהיא השלימה עם מה שקרה.
הרמתי יד ובפעם הראשונה נגעתי בפניה. ליטפתי את הגבות שלה, את
מצחה הרחב, העברתי אצבעות על עיניה, לחייה, שפתיה וצווארה.
היפנתי את פניה אלי וכשידיי שקועות בשערה, נשקתי לה. אור של
זריחה התחיל להאיר את החדר וראיתי את פניה. רציתי לראות אותה
כשאני בתוכה, רציתי שהילד הזה שבה יהיה שלי. רציתי אותה לעצמי
ורציתי שהיא תדע את זה. לא עזבתי את המבט שלה לרגע. הסרתי את
החלוק מעליה. אספתי בידיי את הכותונת שלה. עזרתי לה לשחרר אותה
מתחתיה והעברתי אותה מעל לראשה. היא שכבה מולי עירומה ויפה.
ידיי עליה ליטפו ועיסו כששפתיי, ששיחקו עם הפטמות שלה, הוציאו
ממנה אנחה. ידיה ניסו להיפטר מהפיז'מה שלי. עזרתי לה וגם אני
הייתי לפניה ערום במלוא תשוקתי. היא אספה אותי אליה. העברתי יד
על רגליה עד למקום בו הן נגמרו או אולי התחילו וידעתי בביטחה,
שהיא רוצה אותי. ואלוהים, כמה שאני רציתי אותה! משכתי אותה
בעדינות לשפת המיטה הגבוהה, רגליי איתנות על הרצפה ורגליה על
צווארי. הייתי בתוכה, כשעיניה בעיניי, אמרתי: "שלי", ואחזתי
בבטנה ולא הירפתי, עד שהיא נמתחה וקראה בשמי.





תודות לאורי חרובי שפלה שגיאות