כשאני לא מפחדת אני ישנה, וגם אז אני בערך.
חצי שפויה, או קצת פחות מחצי שזה בעצם רבע או שמינית או
עשירית, או אינטגרל של 0 עד 5 או שסתם ערבבתי נושאים במתמטיקה
מספרים ומחשבות של כשלון.
כשאני לא ישנה אני עצובה, כשאני עצובה אני רוצה למות, כשאני
רוצה למות אני בוכה, אחרכך מתחרטת, אחרכך נרדמת ושוב ישנה.

כשאת לא איתי אני רוצה לספר לך מה שקורה איך השתנתי,ואיך הוא
ואיך אנחנו, ואיך הגשם פוגע לאט בגג של הבית שלי ועושה את הרעש
הכי מיוחד בעולם, ואיך זה שדברים מסוגלים להשתנות כלכך ברגע
אחד, בלי שבכלל חשבתי.
וזה יום מיוחד היום, כי אלוהים, או יהוה, או מה שזה לא יהיה
שאסור להגיד את השם שלו בקול כי הוא קדוש, אז הוא הקשיב לי
היום. כי אני ביקשתי בכל הכח שתהיי שמחה, וביקשתי שיירד גשם,
וזה קרה.
ואולי אני סתם חושבת שהוא הקשיב לי, וזה בעצם מקרי, כי אני
מבקשת המון המון דברים כל יום, אז פעם ב יכול להיות שמשהו
יקרה.

עכשיו יש רעש של חורף בחוץ, למרות שעוד יום משנים את השעון
לכזה של קיץ, ואמא אומרת שנפסיד שעת שינה, ואז בכלל, איך היא
תצליח להעיר אותי לביצפר.
כשאני הולכת לביצפר אני כועסת, כשאני כועסת אני נהיית אדומה,
בעצם אני תמיד אדומה. כשאני אדומה שואלים אותי אם קר לי מדי או
שחם לי מדי ואני מחייכת ואומרת שאני באמצע וטוב לי, וככה זה,
אני תמיד אדומה.
ועכשיו סיימתי לדבר איתך ואני מרגישה קצת יותר בסדר, כי לפחות
שמעתי אותך, ואם את לא יודעת, או אם שכחת, או משהו, זה עדיין
עושה משהו בפנים.

ואמרת שצריך ללכת לישון, כי מאוחר, ומחר מבחן, ואת צודקת,
למרות שלא אכפת לי שמאוחר וגם לא אכפת לי מהמבחן שאני ממילא
אכשל בו. אבל את צודקת, אפעם לא טעית, את תמיד יודעת.

כשאני לא ביחד אני לבד
וכשאני לבד אני תמיד מפחדת.