קמתי בבוקר לצילצול השעון.
רוטנת לעצמי זרקתי כמה דברים לתוך התיק, נזכרתי שלא הגשתי את
העבודה שלי על "בין שתי ערים". בעצם, לא קראתי עוד את הספר,
נראה מה נוכל לעשות...
אמא תיזמנה אותי לראות שאני יוצאת בזמן ללימודים, אז יצאתי
(אין לי ממש כח להתוכח על קטנות).
בחצי הדרך הגעתי למסקנה שלא יהיה יום יוצא דופן היום ושאין ממש
סיבה להמשיך בכיוון, אז שיניתי אותו, אל עבר הפארק השכונתי
(כשאני אומרת פארק אני מתכוונת לארבעה וחצי עצים מסביב למגלשה
ושתי נדנדות).
שם ישבתי בראש המגלשה והוצאתי את הספר מהתיק, נראה על מה
מדובר.
אחרי חצי שעה של בהיה בכתוב (טוב ביותר, רע ביותר, למי אכפת?),
לקחתי את הדברים ותפסתי אוטובוס לתחנה המרכזית. אין לי שום דבר
טוב לעשות, אז ניסע לתל אביב.
בתוך שעה הייתי בדיזינגוף, בכיכר עם המזרקה, יושבת ומסתכלת על
היונים, ועל האנשים שמפריעים להם לשוטט בכיכר שלהם, זו ממש
נראית כמו הכיכר שלהם.
הזמן עבר ולי היה משעמם, אני שמה לב שנורא מהר משעמם לי, אז
חזרתי הביתה.
אמא כבר לא היתה שם.
החלפתי בגדים והלכתי לבית הספר, כי אחרי הצהרים אני וחברה שלי
יושבות במגרש לראות את השמיניסטים משחקים כדורסל, לא
ששמיניסטים מעניינים אותי אבל הטלויזיה החינוכית עוד פחות.
כשהגעתי למגרש הכדורסל אף אחד לא היה, דבר שהיה לי מוזר, הם
תמיד שם, לא?
משכתי בכתפי ויצאתי לרחוב, הלכתי לכיוון הבית של חברה שלי,
אולי שם יהיה מעניין יותר.
כשהגעתי לדלת שמעתי צרחות ואני גם חושבת ששמעתי חבטות ואחר כך
שמעתי בכי. שם יותר מידי מעניין.
הלכתי אז לבית של חבר שלי, ראיתי אותו מרחוק נכנס מחובק עם
מישהי אחרת (היא מהשכבה, אני חושבת, לא הייתי שם מספיק בשביל
לזכור...). הבנתי שאין לי מה לחפש שם.
התחלתי להסתובב סביב השכונה, לא יודעת לאיפה ניסיתי להגיע.
מישהו קרא בשמי, הסתובבתי, לא ממש שמחתי לראות את הילד הכי
נודניק שאני מכירה, לצערי, מאז גיל 3.
וכך יצא שהסתובבנו שנינו יחד והלכנו לפארק (ארבעה וחצי עצים
וכו').
ישבנו על הנדנדות והוא סיפר לי את סיפור חייו העצוב, אני מצידי
לא הקשבתי אבל הנהנתי הרבה כדי שלא יעלב. אחרי מה שנראה כמו
חודש התנצלתי והלכתי לדרכי.
דרכי? לא, עדין לא היתה לי דרך. אז הלכתי הביתה.
הרמתי טלפון למישהו מהכיתה, אני רק זוכרת שקוראים לו יונתן
והוא תמיד שמח לעזור, קיבלתי עידכון והלכתי לישון.
פתאום היה מחר!

קמתי בבוקר לצילצול השעון.
רוטנת לעצמי זרקתי כמה דברים לתוך התיק, ושוב נזכרתי שעדין לא
הגשתי את העבודה שלי על "בין שתי ערים", ושלא קראתי עוד את
הספר.
אמא שלי שאלה שאלות כלשהן, לא יודעת מה בדיוק, אז הנהנתי שלא
תעלב.
היא חכתה לראות אותי יוצאת בזמן ללימודים, אז יצאתי (יש לי
ברירה?).
יצאתי עם הרגשה שאין לי מה לעשות היום בלימודים. אני לא יכולה
להסתכל לליאת בעינים, ואני לא רוצה להתעמת היום עם רונן, אז
הלכתי לפארק (ארבעה וחצי וכו').
דניאל כבר היה שם לפני, כאילו הוא חיכה לי או משהו, הוא פשוט
מוזר נורא!, הוא מהמוזרים האלו שמגיעים לבית הספר רק כשיש מבחן
ולא ממש מדברים עם אף אחד חוץ משניים שלושה אנשים, ולא מכינים
שיעורים להגשה ו... רגע, לא משנה בעצם.
שוב ישבנו על הנדנדות והוא שוב דיבר ודיבר ודיבר.
אמרתי לעצמי שאת הזמן הזה אני צריכה לנצל היטב לשם שינוי.
שאלתי אותו אם הוא קרא את הספר שצריך להגיש עליו עבודה, הוא
הסתכל עלי במבט מוזר, הוא לא ידע שצריך להגיש עבודה כנראה, אז
הבאתי לו את הספר.
דניאל הסתכל על הכריכה וחייך, מסתבר שהוא קרא את הספר,
להנאתו(!!!).
אז השתרענו על הדשא (היה שם קצת דשא) והוא סיפר לי את הסיפור
שבין שתי ערים.
נורא בכיתי, זה סיפור יפה כל כך.
שמנו לב שהתחיל להחשיך, אז הוא ליווה אותי הביתה, נכנסתי הביתה
עם חיוך, היה לי יום נחמד.
היה ערב, היה לילה, היה בוקר.

קמתי בבוקר לפני צילצול השעון.
רוטנת לעצמי על איבוד חמש דקות מתוקות של שינה זרקתי כמה דברים
לתוך התיק, ושוב נזכרתי שעדין לא הגשתי את העבודה שלי על "בין
שתי ערים" ואז נזכרתי בסיפור.
אמא שלי דיברה אלי במרץ אז יצאתי מהר מהבית.
הלכתי לפארק, המקום היה שומם, הוצאתי עט ודפים וכתבתי מהר כמה
מילים על הספר.
אחרי זה רצתי לבית ספר וזרקתי את מה שכתבתי לתא של המורה
לספרות.
בדרך החוצה ראיתי את ליאת, היא נראתה עצובה נורא, חייכתי אליה
והצעתי לה להצטרף אלי, היא לא רצתה.
הייתי כבר בדרכי אל השער כשלפני נעמדה המחנכת שלי, אישה גדולה.
בחוסר רצון הלכתי לכיתה, כשהיא בעקבותי. ישבתי שם עד תום
השיעור, ציירתי קוים על השולחן, סתם.
אחרי השיעור החזרתי את הספר לסיפריה ויצאתי למגרש, השמיניסטים
עוד לא היו שם, אבל מאחורי הגדר היה דניאל.
תפסתי את התיק שלי, קפצתי מעבר לגדר ונסענו יחד לתל אביב,
לראות את היונים ואת הכיכר שלהם. דניאל מדבר הרבה ואני לא
מקשיבה, אני חושבת שהוא יודע אבל לא איכפת לו.
הלכנו ברגל מהכיכר עד חוף הים וישבנו על החול. דניאל הלך וקנה
לנו גלידה, וניל.
רציתי ללכת הביתה כדי שאמא שלי לא תדאג, או תשים לב שאני לא
בבית ספר, אז חזרנו. דניאל שוב ליווה אותי עד הבית, הוא לא הלך
מיד כשהגענו, ישבנו ודיברנו בחדר מדרגות, הפעם הקשבתי קצת.
עליתי הביתה והרמתי טלפון לרונן, אמרתי לו שהוא בנזונה
וניתקתי, אני חושבת שהוא הבין את הרמז.
התקשרתי גם לליאת, הזמנתי אותה לישון אצלי, היא הגיעה אלי תוך
20 דקות.
הלכנו לישון.

בוקר! קמנו והלכנו ללימודים.
מדהים איך כשיש אנשים אצלי, אני לא מרגישה צורך לרטון.
אחרי שעתיים של שיעור מתמטיקה החלטתי שזה לא יום טוב להתחיל
ללמוד, אז הלכתי לבית של דניאל. ראינו סרטים ואכלנו פיצה שהוא
הזמין עם הכרטיס של אבא שלו. אחר כך הלכתי למגרש בבית הספר,
היה משחק של שמיניסטים. אחרי המשחק ליאת חזרה איתי הביתה.
אמא שלי מרשה רק לליאת להשאר אצלי כל כך הרבה, זה כי היא מבינה
את המצב, לא צריך להסביר לה כי היא מבינה מיד. יש לי אמא כזו.
בערב דניאל בא והביא לי מתנה, "בין שתי ערים", הוא נורא נחמד
הדניאל הזה, זה מה שאמא שלי אמרה, הסכמתי.
לא הצלחתי להרדם בלילה, הסתכלתי על הספר.

בוקר! אני כבר ערה מאתמול.
הערתי את ליאת ושלחתי אותה לבית הספר, אני היום חולה וזהו!,
מגיע לי להיות קצת חולה, לא?
דניאל בא אלי וישב איתי קצת, הוא דיבר ואני הנהנתי, יש לנו כבר
הבנה.
ליאת לא חזרה אלי הביתה היום, יונתן סיפר לי בטלפון שאמא שלה
באה ולקחה אותה מבית הספר, והיא גם לא עונה לי לטלפון.
נרדמתי מוקדם, הייתי עיפה, חלמתי חלום מוזר. היו שם ליאת ואמא
שלה ודניאל ואבא שלו ואני ואמא שלי ורונן וההיא שאני לא זוכרת
איך קוראים לה, ויונתן שמנצח על הכל, והיה הרבה בלאגן בחלום.

בבוקר קמתי בהרגשה רעה, השעון צילצל ולי לא היה מושג מה זה
הרעש הזה!
אמא שלי הכריחה אותי לצאת לבית הספר, אני שונאת ימי שישי בבית
הספר, אז הלכתי לפארק במצברוח מחורבן. ישבתי על הנדנדה
וחיכיתי, רציתי שהוא יבוא.
אחרי שעתיים, אחרי שהוא לא בא, הלכתי לבית הספר. אין לי עוד מה
לעשות.
ליאת לא היתה שם, חזרה לי ההרגשה רעה. הלכתי לבית שלה וראיתי
אותה יושבת בחוץ על המדרגות.
היא נורא בכתה, אני לא יודעת מה לעשות עם אנשים שבוכים.
התישבתי לידה.
אחרי כמה זמן היא נרגעה, נכנסנו פנימה והיא ארזה מזודה. היא
התכונה ללכת למעון כלשהוא, לא זוכרת, למה אני אף פעם לא
מקשיבה?.
ליויתי אותה לשם והבטחתי לא לספר לאף אחד.
הלכתי הביתה בוכה, היה לי רע כל כך.
ליד הבית הוא חיכה לי, רונן, התעלמתי ממנו ונכנסתי.
בבית חיכתה לי אמא, היא שאלה איפה ליאת. אמרתי שאני לא יודעת.
היא שאלה למה אני בוכה. עניתי שנפרדתי מרונן.
הלכתי לישון, כדי להפסיק לחשוב. אמא העירה אותי, דניאל בא.
דניאל ישב על המיטה שלי וחיבק אותי, לא שאל כלום ולא אמר כלום.
פשוט שתק וחיבק אותי.
נרדמנו מחובקים.
הגיע יום שבת.
נגמר השבוע.