נפער חור קטן בחומה - פשוט ידעתי.
זה הזמן שלי לעבור לצד השני.
בצד השני חיכתה לי הפתעה, המלך וכל נתיני הממלכה ארגנו תהלוכה
ושטיח אדום שחצה את השדה לפני.
מאחור יכולתי להרגיש שכבר עכשיו מתחילה החומה להיעלם. שוב רק
יציר הדמיון שלי.
"מה שלומך?" שאל המלך בחביבות.
"אצלי הכול בסדר", עניתי בחוסר עניין.
מסביבי כבר החלו החגיגות.
ליצנים וכל מיני לוליינים למיניהם הצחיקו שרו וזרקו כל מה
שהצליחו למצוא במעגלים לאוויר.
נהייה לי חם.
הורדתי חולצה ומכנסיים, ואז את התחתונים.
נשארתי רק בגרביים ואז גם הן נשרו.
באמת שהיה ממש חם.
כנראה שגם כל השאר היו בסדר עם כל סמטוחת העירום הזו חוץ מבן
המלך שהחל להסתכל עלי בחוסר נוחות.
הנחתי לרגליים שלי להוביל אותי לתוך החורשה.
תוך כמה שניות הרגשתי זרם מים קר וצונן בין אצבעות הרגליים -
הגעתי למעיין המלכותי.
המים היו קרים וטובים, שחיתי בלי דאגות במשך שעתיים.
המים שוטפים אותי מכל הליכות החצר המיותרות.
שמעתי קול קטן מאחורי .
"פססססס... פסססססס..."
בן המלך עמד מתחת לעץ ברוש גבוה, ובתוך הצל אי אפשר היה לראותו
כלל.
ניר (זה היה השם שלו - ניר ליבוביץ) החליק פנימה בעיניים
נוצצות ועור חלק ולבן.
אני זוכרת איך הרגשתי אז, כשהוא חיבק אותי ונישק אותי בפעם
הראשונה.
ידעתי שאני יכולה לעוף,
כמו החומה שהתנדפה שברתי את השתיקה שלו.
"התגעגעתי אלייך מאוד, את אף פעם לא עונה לפלאפון"
"אתה הרי תמיד יודע למצוא אותי בסוף", עניתי.
הוא חייך אלי את החיוך המתוק שלו - כשהיינו ילדים כל פעם שהוא
היה מפסיד לי בסטנגה הוא היה מחייך את החיוך היפה הזה שלו.
הוא ממיס אותי גם היום.
אחרי ששכבנו, חזרנו לאכול ארוחת ערב בארמון - איך שהזמן טס.
"ניר טס להודו לשנתיים ללימודי קריאה בכף היד" הודיע המלך
בגאווה,
חייכתי,
גם ניר חייך אליי, קצת נבוך.

הרי כולם יודעים שאף נסיך לא נשאר לעד.