לא מכיר שום מקום..
משפחתי, בית מגוריי
ימי ילדותי, זכרונותיי
מבני בטון מביטים בי בפה שחור ופעור
מסתורין שלא נבנה עוד וכה מוחשי
אותו רחוב נראה לי שוב כאורח זר במסלולי
עם זאת, מעולם לא דיברו אליי בצורה כזו
משהו מתפוצץ לי מבפנים וצועק לברוח
אבל הקול שלו הופך לאט למסמרים שננעצים בתוך רגליי. אני לא
יכול לשלוט בקולות שמובילים אותי שולל. שמא בדרך הנכונה?
לא מכיר שום מקום.
האורח הלא צפוי מתגלה כמכונה.
במסווה ניכור הם שולחים לי את היקר לי ביותר.
אני שולט עכשיו בפחד.
איזו התגלגלות..
שוב מסיע את עצמי אלייך
הגלגלים חורקים כשאני שולח גרגרי חול קטנים לעולם הבא.
הם קופצים וצוהלים ומאחלים לי בהצלחה לפני שהם עולים
בשלהבת של אור.
זרם בלתי פוסק של סטירות מצלצלות מלווה אותי בשמחה ובששון, מה
שגורם לידיים שמלטפות קרחת להיראות כמו משחק הכסאות - חובבני
ופשוט לא במקום. לא יפה לצחוק על נכים. לא יפה לצחוק עליי.
אז מה אם אני מזכיר כורסא שיצאה לטייל, לפחות אני לא טובל את
היד בצלחת גולש ומורח על האף.
ואני לא מאיים על אף אחד. אז תואילי בטובך לחכות עד שאני מגיע,
בבקשה ממך.
הגלגלים ממשיכים לחרוק.