אני לא זוכרת שהרגשתי כל כך טוב אי פעם, כמו ביום ההוא.
הייתי שיכורה. מכלום. מהרגשה. מהלילה. מהשמחה בלב. מהביחד
הזה.
הקפצת אותי לעבודה באותו בוקר. חג שבועות. הייתה אווירה חגיגית
במקום המסריח ההוא.
אחת המוכרות המלוקקות שממש לא סבלתי הייתה הכי מ-ק-ס-י-מ-ה
בעולם והביאה לכולנו זר פרחים מטופש כזה, ששמים על הראש, שנהיה
מקושטים ומגניבים ומחויכים וככה נמכור יותר. או סתם בגלל שזה
שבועות, לא יודעת, לא מעניין.
ולבשנו לבן. אני ושרון, בכל אופן, לבשנו רק חולצות לבנות כי לא
היה לנו חשק להתמזג עם ההתלהבות הפטאתית של כל השאר.
ידעתי מה הולך להיות. ולא הייתי מסוגלת לעמוד בהתרגשות הזו.
הייתי עייפה כל כך, אבל ההתרגשות והציפייה ניטרלו בי הכל. לא
היה לי מושג מה מצפה לי  בתמצית החוויה, רק ידעתי כמה נהדר זה
יהיה. כי אתה כבר היית שם, וסיפרת לי על זה בהתלהבות שלא ממש
אפיינה אותך, ורק בגלל זה ידעתי כמה מיוחד זה יהיה.
תכננתי עם שרון את הסיפור המדויק שאספר למנהלת שלי. לא יודעת,
דודה שלי בבית חולים או משהו כזה. מה אכפת לי. העיקר לעוף משם
מוקדם. מה, אם הייתי מספרת לה שאני וחבר שלי ועוד כמה חברים
נוסעים למדבר, היא תשחרר אותי מלקפל בגדים עד שבע בערב?!
אז הלכתי. זרקתי את הזר המטומטם הזה מהראש שלי וטסתי החוצה,
עליתי על המונית הראשונה לדירה שלי, דפקתי ריצה מהתחנה, דילגתי
במדרגות.
אמרת לי בטלפון להזדרז כמה שאפשר, כי אתה כבר מעמיס את הדברים
על האוטו וחייבים לנסוע.
דחפתי כמה דברים שבמקרה נתקלתי בהם בדרכי לחדר, מהחדר, למטבח,
שתי בירות, משקפי שמש עליי, מפתח, שלום.
בדרך למונית התקשרתי לאמא שלי, לספר לה שאני נוסעת. שאנחנו
נוסעים. שאני לא אגיע החג הביתה.
"מה, אבל הכנתי את עוגת הגבינה שאת אוהבת, ופיצה!"
"אמא, אל תדאגי, אני אוכל ה-כל כשאחזור".
ואז אמא אמרה לי להיזהר מאריות, כי אולי במדבר יש אריות.
וצחקנו, ונפרדנו.
כשהגעתי אליך ראיתי שהכל כבר קשור ומוכן על הג'יפ, והכלבה שלך
הסתובבה בחוסר מעש, כאילו אומרת- 'נו יאללה, בוא נלך כבר'.
יצאנו, נכנסנו, הבאנו, חזרנו, הורדנו, פירקנו, קשרנו, והעלינו
את עצמנו לג'יפ.
עצרנו בדרך אצל צחי, שם קבענו להיפגש- כל החברה של הג'יפים.
היו כמה בנות, אחיות של צחי היו, גם ההורים שלו.
ועוד אח ואחות, ושני חברים שלהם, והיה עוד זוג חמוד נורא שהיה
צריך לפגוש אותנו בצומת סומך.
עמדתי וחיבקתי אותך. עשיתי לך מסאג' בכתפיים. ליטפת לי את
הרגל. הלכתי לקנות סיגריות. ווינסטון לייט. ו- L.M לייט
בשבילך, בקיוסק של אלי שאני זוכרת עד עכשיו.
סוף סוף. צחי סיים להעמיס הכל על האיסוזו שלו, כל אחד קיפצץ
למכונה הפרטית שלו, ונסענו.  בדרך למדבר יהודה.
אני לא זוכרת יותר מידי מהנסיעה עצמה, האמת. הייתי מעורפלת.
קהת חושים. הייתי בהיי לא נורמלי, שילוב של פעם ראשונה, עם
הנסיון שלך,
ובכלל, כל הקטע ה'מגניב' הזה של לנדוד למדבר כדי לרכב על
דיונות. שמענו את שוטי הנבואה ואת בוב מארלי, עשינו שמח.
מיקמתי את רגליי נטולות הנעליים  על הדש-בורד בחצי שכיבה.
התרגשתי כמו ילדה בת 4, כמו כשאני הייתי בת 4.
תקף אותי כזה רעב עצבני, ואכלתי אפילו יותר מפיתה אחת, ועוד עם
נקניק וחרדל, שהכנתי לנו אצלך בבית לפני שיצאנו.
צחקת, ואמרת לי- 'ממי, את ממש רעבה, אה? איזה יופי". לא ידעתי
אם להיעלב, אבל חפיף, למה שאעלב מזה...אני סתם ריגשי.

הגענו למדבר בלילה. טיפסנו באיזה מעלה תלול שנראה ממש זוועתי
ובלתי אפשרי באמצע שום מקום, באמצע חושך לא נורמלי.
דני, המוביל האמיתי שלנו, דרוזי שהיה נווט בצבא והיום הוא שוטר
תנועה, תמיד חייך והרגיע את כולם ואפילו בשומקום תהומי כמו
שהיינו בו, הוא גרם לנו לחשוב שהכל בסדר כל כך, ושהוא יודע
בדיוק איפה אנחנו נמצאים כאילו זה סניף מקדונלדס שמסומן על
המפה.
והוא באמת ידע. עצרנו בשטח בטון גדול באמצע הר תלול. היו הרבה
מערות מסביב. גבוה נורא. הקמנו אוהלים.
הדבר הראשון שעשית הוא לתת לכלבה מים, כל כך אהבת אותה, לפעמים
קינאתי בה על תשומת הלב שהענקת לה.
אחרי שאכלנו והורדנו איזה ארגז יין או משהו כזה, כולם ישבו
קפואים מקור, סמוקי לחיים ומכורבלים בפונצ'ואים למיניהם ליד
האש, סיפרו
סיפורים מרתקים מהחיים, מהילדים, מהלימודים, מהעבודה,
מהטיולים. אהבתי אותך כל כך.
כשהבנתי שאני מנקרת על הכיסא באתי ולחשתי לך באוזן שאני מתה
מעייפות ושאני נכנסת לישון. עד שבאמת עשיתי את זה,
כולם החליטו שזו באמת השעה ללכת לישון, קיפלנו את השאריות
מארוחת הערב, הכלבה לעסה כנפיים ושאריות קבבים, אתה ואני
נכנסים לאוהל,
מתכרבלים, ונרדמים עוד לפני שמספיקים להגיד לילה טוב אחד
לשני.

בוקר. היום היפה ביותר בשנה, כך לפחות הרגשתי. לא האמנתי שבאמת
קיים נוף מדהים כל כך כמו זה שנשקף אליי מקצה הצוק עליו
עמדנו.
התקפלנו ויצאנו לדרך. יצאנו 'לכבוש את המדבר', כמו יחידת
קומנדו היינו. שמונה בבוקר, כבר חום אימים בחוץ, תערובת של אבק
מחניק ומגבונים לחים, אבל משכרת כזו. כזו שמתמכרים אליה.
עוד לפני שהספקתי לשים לב, הבנתי שאנחנו כבר נמצאים במהלכו של
קפצוץ דרמטי על גבעות אדמה יבשה, וחול, מותירים ענן מאחורינו
ומנסים לראות משהו  מתוך ענן האבק שהרכב שלפנינו יוצר. עצרנו
בדרך וצחי התחיל לטגן חביתות לפי הזמנה לכולם, ואנחנו, כל
הבנות, חתכנו סלט ופתחנו שימורים.
הפלאפון שלי. איפה הוא? טוב, את מי זה מעניין, אני באמצע
המדבר. שיחפשו אותי כווולם.
מי כן יצליח לעלות את ההר? או, זמן להתערבות. הצלחנו, הג'יפ
שלנו תמיד הצליח (אולי בתור אנטיתזה ליחסים שלנו...)

יום שישי. עשינו את דרך הבשמים, אבל צפריר התעצבן שאנחנו לא
מכניסים מספיק אתגר לטיול. הוא רצה לחתוך מהטיול. שיחתוך,
האגואיסט.
עצרנו באחד מפונדקי הדרכים, לא זוכרת איך קוראים לו. כולם הלכו
לשטוף פנים ולקנות גלידה. אנחנו החלטנו לשדרג- נעלנו את עצמינו
בחדר
השירותים, התפשטנו והתקלחנו עם מים מהכיור של השירותים, ועם
הסבון של דני. עמדתי והסתבנתי עירומה שם, ואתה עמדת מהצד
והסתכלת עליי, הייתי נבוכה אבל לא היה אכפת לי. התגברתי.
המשכנו.
בערב, עשינו על האש והבנות התנדבו שוב לתחזק את הסלטים. מיכל
רצתה לעשות שקשוקה,כמו בבית, היא היתה אמא כבר, וניסתה לעשות
הרגשה של בית.
איזה חמודה. שתינו כל כך הרבה יין, שאני אפילו לא זוכרת איך
המשיך הערב.

ביום האחרון של הטיול, נתת לי לנהוג. היינו כבר כל כך שזופים
ומסטולים מהמדבר, כאילו היינו שם כל הזמן. ניסית ללמד אותי איך
לעשות ומה לעשות, ראשון וגז, לא, רגע, ככה מתחפרים, ניוטרל,
קלאץ'...לא משנה. בסוף הסתדרתי. איכשהו. עם עזרה שלך.
ידענו שזו הדרך ליציאה. שהנה, עוד שניה כבר נעלה על דרך סלולה-
החוצה. על כביש. ואז התחילה המועקה הכבדה של הפרידה. מהחול.
מהחום. מהחופש. מהגיבוש. מהעייפות. והזיעה. והטלטלות. והטיול.
עצרנו באחת התחנות בדרך, פיפי, קולה, חזרה לחיים המתורבתים.
פתאום כולם בחרו לשבת רגל על רגל סביב שולחן העץ, לדבר על
העבודה, הדירה, כאילו לא היינו לפני רבע שעה בסוף העולם. אבל
הסוף הטוב שלו.
נרדמתי. התעוררתי כששוב עצרנו. קרוב יותר. יצאנו יחפים, היו
עוד כמה שזופים שישבו שם, בטח חזרו מסיני או משהו.
מיכל ושלמה דיברו על הגירושין הקודמים שלהם, ואיך שהם שמחים
שמצאו אחד את השני וכמה טוב להם ביחד. מיכל היתה באמת מקסימה,
ויפה. גם שלמה היה בסדר.
אתה אמרת שגירושין בסה"כ זה דבר ממש טוב, ושזה עדיף מלחיות
בשקר. וחשבתי לעצמי, הלוואי ואתה ואני לא נתגרש בחיים...כי
יהיה לנו טוב. שכחתי שקודם צריך להתחתן.
אמא שלך התקשרה וביקשה שנעבור אצלהם בדרך, בזכרון, ואני רציתי,
כי כל כך אהבתי את אמא שלך. לא נסענו בסוף, אבל מסרת לה ד"ש
בשמי.
חזרנו הביתה.

                                         

                                                       
                               
ב-12 במאי תעבור שנה מאז הטיול. ועדיין, הוא חקוק לי בתור
החוויה המדהימה ביותר שהייתה לי.

מעניין אם גם עבורה הטיול למדבר יהודה היה כל כך בלתי נשכח.