ואמא אמרה לי: "לכי בעקבותם"
היא אמרה: " שמעי בקולם"
כי הם מתים.
ואת שם.

וצחוק של ילדה בהירת שיער שבר את קרירות השירה.
מגרון חרוך מכאב המסע.
ממילים כבדות שמסרבות להיאמר בקלות.

משב רוח קריר נושא כך עימו, את זכרם של אחים והורים וקרובים.
במסווה של אפר מתוך לוע של הר
אך בעצם האפר,
היה ונשאר
הנשמות הזועקות של מאיידנק.

שלובת זרוע חמה, ראשי בחיקך, ישבתי ובכיתי שעות.
וקולך הערב, נישא ושאל
מה רצה לומר המלאך באותם בדמעות.

מול שער מתכת באושוויץ, דרך עדשת מצלמה, רואה, שומעת, נושמת.
את רוחו של צעיר ואימו הזקנה.
שצעדו זקופים אל הארובה המושחרת.
למרות שגופם התפזר ואינו, כאב גדול בליבי התמלא במקומו.
והוא שם.
תמיד. קורא בשמו.

ואת אמרת לי שאני סוגרת בשבילך מעגל.
ואני בוכה בטיסה כי כתבת לי מכתב.
והבטחת לי שמתישהו - כשירצה הגורל
נשוב לאדמת הדם והכזב.
מקפלת נייר, לריבוע קטן.
שמה בכיס .

ורק דמעות של אדם אחד,
גילו לי את האמת.
ואת כאבם של מיליוני מתים- בקרבי אני נושאת.