היום בכניסה למחנה ההשמדה טרבלינקה, ראיתי חיפושית. היא הייתה
אדומה עם נקודות שחורות על הגב - חיפושית טיפוסית. התבוננתי
בה. היא טיפסה על גבעולים, זרדים, עלים ועשבים, והיעד שלה לא
היה מוגדר. היא נעה הלוך ושוב, קדימה ואחורה, בחוסר ידיעה
מוחלט לקראת מה היא הולכת. ואילו אני, שצפיתי בה מלמעלה, ראיתי
את הדרך שלה, וראיתי את המכשולים שעמדו בפניה. אך לא הראיתי לה
את הדרך, נתתי לה ללמוד אותה לבד. אך אם היה מגיע איזשהו חרגול
גדול כדי לאכול אותה, הייתי מצילה אותה מפניו.

ליהודים לא היה אף-אחד שיציל אותם, שישחרר אותם מהידיים
העקובות מדם של המרצחים הנאצים. החיפושית כנראה לא ידעה מה קרה
לפני שישים שנה בדיוק על אותה אדמה שעליה היא הולכת עכשיו.
והיא כנראה לעולם לא תדע. אבל לה יש ברירה, וליהודים לא היתה
ברירה. היהודים באותו מחנה מזוויע לא יכלו לבחור בין חיים
למוות, ואילו החיפושית יכולה בכל רגע לפרוש כנפיים ולעוף
הרחק.

ואמנם, אם לחיפושית אכן יש כנפיים, למה היא לא עפה?...








קטע מתוך יומן המסע שלי לפולין, נכתב ב-26/3/2003.
לזכר כל יקירינו, אבות עמינו שבמודע וגם לא במודע הקריבו חייהם
למענינו. יהי זכרם לברכה.