"תמיד אפשר להתווכח עם התת-מודע."
"אבל אנשים יקראו לך משוגע וישלחו אותך להסתכלות."
"אז מה, שילכו להזדיין, הם בכל מקרה עושים את זה."
"מה, קוראים לך משוגע?"
"לא, הולכים להזדיין."
"אה. אז מה תגיד לו? לתת-מודע?"
"שהוא ממש נודניק. שדי מעצבנת אותי הדרך שבה הוא מטפל בזכרונות
המודחקים שלי, ובכלל, שעדיף שיתמקד במה שהוא יודע לעשות,
וישמור את הידיים שלו לעצמו."
"מה הוא יודע לעשות?"
"אוי, הוא עושה מוס שוקולד מהמם! והוא נהדר עם ציקדות."
"אני לא חושב שהוא יהיה מרוצה מכל העניין."
"זה לא מטריד אותי כהוא זה."
"ואם הוא יתנקם?"
"שיתנקם."
"ואם תמות?"
"אמות."
"הוי, אנחנו קצת מורבידיים היום, מה?"
"אני מקווה, לטובתך, שזו הפעם האחרונה שאתה קורא לי ככה."
"מה, מורבידי?"
"לא. אנחנו."
"אבל לא קראתי לך אנחנו."
"לא, אבל הכללת אותי באנחנו."
"לא בפרוטרוט."
"גם לא באופן סימטרי."
"אתה סוטה מהנושא."
"אתה סוטה."
"אתה."
"."
"היי! אתה לא יכול לומר את זה!"
"למה לא?"
"כי זה לא בר ביטוי?"
"וכי יש לך משהו נגד ברביות?"
"ודאי. הן לא מציאותיות, מטיפות לאנורקטיות בולימית, השיער
שלהן ארוך מדי, ובכלל, אין להם מרפקים."
"אתה סתם מכליל."
"טוב, בסדר. לא כולל 'ברבי סאדו בים המלח'."
"טוב. אז עכשיו מה?"
"שנלך להסתכלות?"
"נלך."
"..."
"?"
"למה אתה מחכה?"
"הרגליים אצלך."
"אה. וואלה."