זה התחיל סתם יום רגיל.
יום כזה שבהתחלה שלו אתה יודע מראש מה הולך לקרות.
יש לך תוכניות, שעות, משימות.. דף מטרות.
בתריס לא היו שום סימנים למשהו יוצא דופן. הוא נפתח בחריקה
ובהתפרצות אור מטורפת שהעירה אותי. השמש חדרה לתוך החדר שלי
בלי לשאול הרבה שאלות, השמיכה נפלה ונשכבה על הרצפה ולא היו לי
הרבה ברירות. לקום.
השעה הייתה בערך 10:00. סתם שעה. ידעתי שבעוד שעה אלירן צריך
להיות פה. אני לא רוצה להודות שהתרגשתי וחיכיתי לרגע הזה.
אפילו לא לעצמי. זאת חלק מהגישה החדשה. שהוא יגיד שהוא אוהב
אותי. שהוא יגיד שהוא רוצה לבוא. שהוא יתקשר. שהוא יסתום את
הפה וייתן לי לדבר. אבל אצלי הכל דיבורים, אני עדיין לא
אסרטיבית כמו שרציתי להיות.
מביטה במראה. היה כל כך מתאים באותו רגע שמצמצתי, שהיא הייתה
פשוט מתפוצצת מולי.
לא אהבתי את הפנים שהסתכלו עלי חזרה. סידרתי את השיער, צחצחתי
את השיניים ויצאתי בטריקת דלת מהחדר. הקומקום החשמלי שאימא
הביאה מהדיוטי פרי שוב מחמם את המים רק קצת...משום מה מוצרים
אמריקאים אף פעם לא מתאמצים. אז הקפה פושר, נבליג.
הטלפון מצלצל ותופס אותי לא מוכנה. 'לא! לא עכשיו!' אני צועקת
על הטלפון כשאני עם הג'ינס קצת מעל הברך. אני נזכרת שאולי זה
אלירן, אולי הוא צריך שאני אזכיר לו איך מגיעים.
אני מדלגת בקפיצות לא חינניות לעבר הטלפון.
"הלו." אני עונה, ובקו השני שקט.
"ענבר..." זה הקול של אלירן.
"היי! מה קורה איתך?" אני מחייכת, מוצאת כיסא, ומתיישבת עליו,
עם הג'ינס בגובה הברך. אולי זאת אני אבל תמיד כשאני מדברת
בטלפון אני פשוט מפסיקה להתעסק בדברים אחרים, אלא אם כן אני
עושה שטויות. פעם אחת שברתי עיפרון.  
"אל תשאלי. נתקע לי האוטו..."
"אתה לא רציני!" אני אומרת בטון המום.
"כן....האוטו לא מניע. הוא פשוט נתקע!" אלירן צורח מהקו
השני...
"התקשרת לגרר?" אני שואלת, משחקת עם הפתק שנמצא בחלק האחורי של
הג'ינס.
"עוד שעתיים לפחות הם יגיעו..."
אני נאנחת. מרגישה דמעה אחת בזוית של העין.
"אז...אתה לא בא?" שואלת בקול של ילדה, בולעת את האכזבה.
"לא, אני חושב שלא." הוא עונה, אולי בהתנצלות, אולי בכעס, אולי
סתם בשומדבר.
"טוב. אז מה תעשה עכשיו?"
"אני אשאר פה עד שהם יגיעו."
"מי?"
"הגרר."
"להמשיך לדבר איתך עד שהם יגיעו?" מנסה לפצות על שעות האלירן
האבודות שהפסדתי היום.
"לא משנה כבר, אני אכנס לאוטו ואשמע גלגל"צ." הוא עונה, אני
שומעת קול התבקעות גדול בתוך  בית החזה שלי. חתיכה מהלב שלי
נשרה.
"טוב. אז דבר איתי."
"טוב, ביי."
פיפ, הוא ניתק.
נשארתי עם הטלפון ביד, מקשיבה לשקט, ולצליל הניתוק שמגיע
אחריו.
שמתי את הטלפון על השולחן. ולפעמים אני שואלת את עצמי אם אני
לוקחת הכל ללב בגלל שאני רגישה מדי, או פשוט בפנים, עמוק...אני
כזאת ילדה קטנה ונאיבית.
שמה את הפנים בתוך היד. הנה הלך חצי יום.  לאט לאט דמעה ועוד
דמעה מטפטפת מתוך העיניים... האיפור השחור שמתחת לעין נמרח.
דמעה אחת מטפטפת על הירך שמחכה לרגע בו אני אחליט לשים כבר את
הג'ינס. אבל אני לא מצליחה. כמו ילדה שאיבדה את ההורים שלה
בסופר, אני יושבת ובוכה. פשוט בוכה.
חושבת מתי אראה את אלירן שוב. חושבת מתי הוא יחשוב עלי, מתי
יזכר...ופתאום ירצה, משהו יבער בו. יגיד לו שהוא מתגעגע.  אני
זוכרת תקופות בהם היינו פה ביחד כל הזמן. ועכשיו, כל כך רחוק.

בגלגל"צ מנגנים את 'בוא הביתה'.