ג'ראלד תומפסון הילך לאורכו ולרוחבו של משרדו במרץ.
"מעולם לא הרגשתי כך" הוא מלמל לעצמו שוב ושוב. "מעולם, מעולם
לא...."
לפתע הוא עצר בהליכתו והביט קדימה, נועץ עיניים בכסא.
"מהרגע הראשון שראיתי אותך, ידעתי שאני מאוהב. אך מי, מי יכל
לצפות שנהיה יחד?"
מר תומפסון הלך לעבר החלון והביט החוצה בתקווה. החלון שיקף לו
עיניים נוגות, עיניים ללא תקווה. "של מי עיניים אלה?" הרהר
ג'ראלד בליבו.
"שלך" היה אומר החלון, אם רק לא היה חלון. "העיניים שהיו לך
לפני שפגשת בעלמה מירה".
"אל תדבר הבלים," גיחך ג'ראלד לעבר החלון, "אילולא היית חלון
הרי שלא היית משקף את העיניים הנוגות מלכתחילה. או שאתה אדם,
ואז ביכולתך לדבר, אך אין ביכולתך לראות עיניים לא מן הזמן
הזה, או שאתה חלון שיושב בשקט. הרי שעדיף לך בהיותך חלון, כך
לפחות אתה בעל פוטנציאל כלשהו לספר לי דבר מה חדש."
ג'ראלד הסתובב מן החלון שהסמיק בשקט, והרגיש עצמו אדם חדש ובעל
הגות.
"עם מי דיברת כרגע?" שאלה המזכירה שהציצה דרך הדלת.
"פטרישה, אני מבקש ממך כמה דקות ללא הפרעות, בטובך" אמר מר
תומפסון באדיבות. "כן אדוני."
"פטרישה..."
"כן?"
"אל תעבירי לי שיחות."
הדלת נתרקה וג'ראלד החל מחייך.
"הו מירה," הוא לחש באושר. "הו מירה, מעולם לא התרגשתי כפי
שהתרגשתי כשנשקתי לשפתייך. לבי פועם בקצב מסחרר! מירה, מתי
אראך שוב?
"אני אוהב אותך מירה. בכל ליבי."
שעה קצרה לפני כן, ישב ג'ראלד תומפסון מאחורי שולחנו, מעלעל
בניירת שנחה עליו. "העלמה מירה טיננברג באה לראותך" אמרה אז
המזכירה דרך האינטרקום.
"הכניסי אותה בבקשה" אמר ג'ראלד בהיסח דעת.
מירה טיננברג נכנסה לחדר, לבושה שמלה סולידית צמודה, סוגרת
אחריה את הדלת בעדינות. "אחר צהריים טובים" היא הכריזה לכל
הנוכחים, שבאותו רגע הסתכמו באדם מהורהר, מציץ מבעד למסך
הניירת. "אהיה איתך רק עוד דקה" מלמל ג'ראלד וסיים את
ענייניו.
"כן! מירה טיננברג! אני מבין שבאת כדי להציע לי הצעה עסקית."
"אם כך אתה טועה. אני מאמינה שבידיי דבר מה שהיית רוצה לרכוש.
ובכן, מר תומפסון, עליי לומר שבאתי הנה כדי להבהיר חד וחלק -
מגזין 'מהיום לאפנה' אינו למכירה. לא היום, לא לעולם. ביום בו
ימכר העיתון, תהיה אתה על קברי, דורך בעצמה על גופתי המתה. האם
הבהרתי עצמי די הצורך או שעליי להמשיך?"
"גברת טיננברג, אני מבקש ממך להירגע. הרי איני מציע שתוותרי על
אמונותייך, על עבודתך או אפילו על כספך. כל שברצוני להציע הוא
מצב עסקי טוב יותר לשנינו. הרי שנינו מודעים לעובדה, גברת
טיננברג, שהמגזין אינו בשיאו. החברה על סף קריסה, כל חודש נוסף
בלעדינו עלול להביא למפלתך. מה שאני מציע לך פה הוא אפשרות
להישאר בעבודתך הקבועה, באותו המשרד ובאותו הבניין, לבצע את
אותה העבודה שביצעת עד היום ולקבל כסף רב יותר. בתמורה אני
מבקש רק... לעצב מחדש את השער."
מירה טיננברג הביטה בג'ראלד במבט שובב, חייכה לרגע, אך לפתע
שינתה את הבעתה להבעת כעס. "אם כך, מר תומפסון, עליי לבקש ממך
שתפסיק להתקשר לעובדינו ולהציע שינוי בשכר אם יתמכו במכירה, כי
הם לא יקבלו כזה. גם אם החברה תיפול לידיכם, אני אתפטר מידית,
ושנינו יודעים, תומפסון, מה בדיוק החברה שווה בלעדיי. לאותו
הדבר אליו אתה יכול לדחוף את ההצעה שלך. להתראות..." ובזאת
הביטה מירה בדיסקית הזיהוי על השולחן, "ג'ראלד. יום נעים."
מירה קמה מן הכסא בכעס, מסמיקה במקצת. היא לפתה את מעילה שנח
על הכסא, תלתה בג'ראלד מבט מלא תקווה, ואז הסתובבה ופנתה אל
הדלת. מירה עצרה והוציאה מכיסה פתק ועט. "למקרה שתרצה לשמוע
חלק מכל זה שוב... הנה מספר הטלפון של משרדי הפרטי." מירה
הניחה את הפתק על השולחן ועזבה את החדר.
"להתראות.." מלמל ג'ראלד כמעט לעצמו, ובאותו הרגע התפרצה פנימה
מירה, פניה אדומות. היא אחזה בכח את הפתק שהשאירה, שלחה בעיניה
כמה ברקים ויצאה מן החדר בסערה. ג'ראלד הביט אחריה לרגע, ואחר
כך פנה אל החלון.
המזכירה הציצה פנימה ושאלה "הכל התנהל כשורה, אדוני? נראה
שגברת טיננברג יצאה נסערת במקצת."
"הכל התנהל בסדר גמור, פטרישה, בסדר גמור. מה עם קצת תה?"
"כמובן" אמרה פטרישה, וסגרה את הדלת.
פטרישה הייתה שקועה בהכנת התה, כששמעה את קולו של מר תומפסון
בוקע מבעד לדלת.
היא חזרה אל הדלת ושאלה על פשר העניין.
"פטרישה, אני מבקש ממך כמה דקות ללא הפרעות, בטובך" אמר לה מר
תומפסון. "כן אדוני" היא השיבה ולפתה את ידית הדלת.
"פטרישה..." הוא פנה אליה שוב.
"כן?"
"אל תעבירי לי שיחות."
פטרישה חייכה, חזרה לשולחנה ואז ניסתה להיזכר מה עשתה לפני כן.
כשנזכרה, עמדה להיכנס שוב ולשאול מה עם התה, אך לבסוף גמרה
בליבה שעדיף להשאיר את מר תומפסון למנוחתו. היא סגרה את צנצנת
הסוכר והכניסה את החלב למקרר. אחר כך התיישבה וצפתה בתה מתקרר.
"אולי בכל זאת אשאר בעבודה הזו עוד זמן מה" היא אמרה אל התה
וחייכה אליו.
ג'ראלד ישב במשרד עם מרפקיו על ברכיו וסנטרו על כפות ידיו.
"איזו נשיקה..." מלמל לעצמו. חיוך קטן שבפיו האיר את העולם.
פתאום נתנער ג'ראלד והרים את ראשו. הוא בחן את שפתיו באצבעותיו
והביט בכסא עליו לא ישבה עוד מירה. "ואולי..." אמר לפתע בשקט,
"ואולי הכל רק בחלום היה. ואולי לא היו הדברים מעולם."
בחוץ שרר קור כלבים, רוח חזקה שוטטה ברחובות הצרים. "רק בחלום"
מלמלה מירה לעצמה בעודה צועדת במרץ במעלה הרחוב. "רק חלום."