חוזרת מעוד פגישה אחרונה.
כבר שבועיים דוחה את הסוף שכבר בא.
יושבת בבית בוכה            אך לא מאושר.
למרות שאני איתו              ליבי רואה חושך.

שנה של בכי גרמה לך להרגיש.
כשחודשים בכיתי      את רגשותיך היית מכחיש.
ועכשיו שאתה איתי והכל שוב פורח
את הכאב שהיה ליבי עדין לא שוכח.

איך אפשר להיות עם משהו שהכאיב כל כך הרבה?
להמשיך זה קל      לשכוח זה קשה.
כי בכל נגיעה שהייתה בך בי
נשרט זיכרון הישר בליבי.

ואם עכשיו לא טוב
               ואם אני כבר לא מאושרת.
ואם אתה שואל למה         ואני שוב מתחמקת.
מפחדת מהסוף יותר מההתחלה.
הרי היית כל רצוני יותר משנה.

ועכשיו שאנחנו ביחד ואני צריכה להיות מאושרת.
רק עכשיו ליבי יצא מהתרדמת.
כי אותך עכשיו אני כבר לא רוצה.
כנראה בשדות של כאב נעלמה האהבה.