ילד חדש הגיע לגן ספיר,
לילד זה קראו יאיר.
יאיר היה קירח לחלוטין,
לא יתכן שהיה זקן, הוא עדיין קטין.
הוא היה רזה כמו קיסם של שיניים,
וראש ענקי כמו גלגל של אופניים.
הרבה צחקו עליו: קראו לו "ראש ביצה",
הוא צחק אתם בלי כל שמץ של בושה.
עד שהעניין נעשה רציני ועליו עלו במכות,
חטף מכה בראשו והחל הוא לבכות.
כשישב בצד בוכה,
חשבתי שאליו אפנה.
לא ידעתי מה להגיד,
הבכי שלו אותי מאוד הפחיד.
אז שאלתי אותו: "למה עברת לגן ספיר"?
הוא ענה: "כי זה מזכיר לי חזיר!"
החרוז שיצא גרם לשנינו לצחוק,
והרגשתי שהתחיל בנינו משהו מתוק.
וככה, הגיעה לה סוף השנה,
מסיבת הסיום בגן הייתה נפלאה.
הכל היה פשוט מעולה,  
אך רק יאיר שכב בבית חולה.
החלטתי להרים טלפון אליו,
הוא השתעל ואמר שאינו יכול עכשיו.
אני בכיתה א', עברה כבר שנה,
ומיאיר לא שמעתי אפילו מילה.
עד אותו יום שצלצל הטלפון שעל השולחן,
הרמתי השפופרת וגיליתי שיאיר מת מסרטן.