"טייבל פור טו?", שואל השחום המזוקן באקצנט הודי עם חיוך אמפתי
על פניו.
"יס פליז", אנחנו עונים במתק שפתיים ומחכים שיוביל אותנו.
"אוף קורס, פליז וויט היר", הוא אומר ונעלם.
"אמרתי לך שלא היינו צריכים לבוא לכאן", הוא אומר לי, "עכשיו
נחכה המון זמן, כבר עדיף היה להשאר בבית מאשר להיות פה עם
ההודי המצועצע הזה, אפילו עברית הוא לא יודע".
"רואה, כל פעם זה קורה. סופסוף אנחנו מחליטים לצאת מהבית ואתה
הורס הכל, פשוט דופק את כל הכיף כמו עקרת בית מעוצבנת על
שניצל. חשבתי שיהיה נחמד, בוא ננסה", אני אומרת, מנסה שהערב
יעבור לפחות כמו שצריך אם לא יותר טוב.
ההודי המזוקן ממקודם חוזר עם אותו חיוך מתוכנת ומבט שליו
ומוביל אותנו לשולחן עגול קטן עם עששית ומפה משובצת. אנחנו
מתיישבים והוא נעלם, חוזר עם תפריטים בידיו ומניחם על השולחן
ביתר נימוס. הוא שב לעמדת ההארחה ומקבל זוג נוסף.
"אמרתי לך שזה רעיון לא טוב, תראי איזה מבחר עלוב, תאונת
דרכים, תאונת מטוס, עסקית של שוד ורצח, התאבדות זוגית", הוא
מעיין בתפריט ומתלונן, "לתאונת דרכים אין לנו בכלל אוטו, שלא
לדבר על כסף לכרטיס טיסה, אף אחד לא ישדוד אותנו ולא את הבית
הריק שלנו שאין בו שום דבר גם ככה, ואנחנו לא מאוהבים מספיק
בשביל להתאבד כמו פאקינג רומיאו וג'ולייט. היינו צריכים ללכת
למקום הזה שאלי המליץ לנו עליו ולא לחור המסריח הזה עם ההודי
הפקיסטני או מה שהוא לא יהיה. תראי בקושי יש פה אנשים ולמרות
זאת השירות על הפנים. אלי אמר שבמקום שהוא הלך אליו יש שירות
של מחלקה ראשונה משהו ברמה, ושמפוצץ שם באנשים עשרים וארבע
שבע", הוא אומר עם מבט האכזבה השגרתי שלו. הפעם הצלחתי אפילו
לראות כמה ניצוצות של רחמים עצמיים מסביב לאישונים, אבל ממש
קצת.
"אתה לא רוצה להיות פה? נלך, לי אין בעיה. אתה זה שהצעת את כל
העניין מלכתחילה, 'בואי נגמור עם זה, בואי נעשה כמו אלי, החיים
זה סתם הקדמה למה שיבוא אחר כך באמת, יאדה יאדה יאדה', אם אתה
לא זוכר. אני לא אגיד לך שמאוחר מדי, אבל אם אנחנו כבר פה אני
לא מבינה למה נהיית לי סקפטי פתאום. כולה מקום למות בו, מה אתה
עושה מהכל ביג דיל אפשר להשתגע", אני אומרת ומבקשת כוס מים
מההודי הנחמד.
הוא ממשיך להסתכל בתפריט כאילו לא שמע אותי ומקפיץ את הרגל
השמאלית שלו במונוריתמיות אוטומטית, כמו שאבא שלו היה נוהג
לעשות. ההודי חוזר עם כוס מים מזכוכית, עם המון קרח ולימון
תקוע בקש עם מטריה והולך. אני מוציאה את הלימון, את הקש עם
המטריה ואת הקרח ושותה.
"אפשר?", הוא שואל ומצביע על הלימון.
"נו אתה יודע שכן."
הוא לוקח את הלימון ואוכל אותו, וכמו תמיד אומר "איכס, חמוץ"
בפרצוף מקווצ'ץ' ואנחנו צוחקים.
"זה לא כל כך נורא אחרי הכל, את יודעת", הוא אומר ומכסה את
הידיים שלי בשלו, מנסה לחמם את האצבעות הקפואות שלי. אנחנו
מחייכים אחד אל השניה והכל נראה בסדר כמו לפני שיצאנו.
"את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?", הוא שואל, אבל לא כמו לפני
שעושים סקס כשצד אחד באמת רוצה לדעת אם הצד השני באמת רוצה,
אלא כמו לפני שעולים על רכבת הרים ענקית בלונה פארק עם
מליאנתלפים לופים וקירזולי ביסלי גריל ויודעים שאף אחד לא רוצה
באמת לעלות.
"אתה יודע, אני כבר לא יודעת אם כדאי", אני עונה, "תראה איך
טוב לנו ביחד".
"נו? אבל גם שם נהיה ביחד, רק ששם לא יחפשו אותי מהמס הכנסה כל
שני וחמישי", הוא מחייך.
"אתה בטוח? לא צריך לעשות איזה הסדר טרום אבדון או משהו?", אף
פעם לא הבנתי יותר מדי בדברים האלה.
"שטויות, על מה את מדברת, אם אנחנו לוקחים עסקית זה הכל בא
בחבילה מסודר טיפ טופ, ותראי אפילו יש הנחה של עשרים אחוז עד
סוף שבוע הבא, אני חושב שכדאי לנצל את ההזדמנות אחרת לא נצא
מהתשלומים לעולם", הוא אומר.
"שמע הכסף זה לא העניין פה, מה שחשוב הוא זה אם אנחנו רוצים
לעשות את זה או לא, את השאר כבר נסדר. אני מציעה שניקח זמן
לחשוב על זה עוד, בכל זאת חשבנו גם על חתונה וילדים, זה לא שלא
תכננו כלום. חוצמזה, תאר לך שנצליח להגיע לגיל שמונים בלי איזו
תקלה בדרך, נוכל לשמור את ההזדמנות הזאת לאז, כשכבר יימאס לנו
לגמרי ונהיה מוצפים בחוויות עד הגרון, כמו שכולם עושים", אני
מציעה ומנסה לשכנע אותו שאולי כדאי אחרת.
"שיא אללה", הוא לא מקשיב ומסתכל בתפריט, "זה כלום מה שאמרתי
שיש פה, זה היה רק בדף הראשון. תסתכלי בעסקיות ובדפים שבאמצע
יותר, תראי איזה יופי", והוא מקריא, "התפרצות הר געש תת ימי
בעת שייט תענוגות באיים הקריביים, צניחה חופשית ללא מצנח,
בחירות לראשות הממשלה או לתפקיד בכיר והתנקשות, טפיל אקזוטי
מחיית המחמד החדשה שלכם, רשלנות תכנון ובניה, הידבקות בוירוס
קטלני מארצות העולם השלישי, חטיפה ורצח, דום לב.. אני אומר לך
טעיתי, זה מקום על רמה אין מה לומר. תסתכלי בדף הלפני אחרון
ב'התאבדויות', אפילו שם מפרטים לך הכל. פשש איזה יופי, ממש
מרשים", הוא ממשיך לקרוא ולדפדף בהתלהבות בדפי התפריט, מקריא
לי אפשרויות למיניהן ומורה לי באילו עמודים לפתוח כאילו אנחנו
בליל הסדר. אני יושבת, מחזיקה את הכוס ונותנת למים לקרר את
הידיים שלי עוד יותר.
"ראית את הכותרות כאן? ממש מושקעות, רואים שמישהו ישב על זה.
גם העיצוב שלהן עם כל הצבעים וההצללות, וגם המלל עצמו נגיד מה
יש פה, 'עשרת המבוקשים', 'מבצעים והנחות', 'התאבדויות בזוגות
או יותר', 'רשלנויות'.. אני חייב לומר שאני מופתע ממש לטובה
מהמקום הזה, באמת מבחר יפה", הוא ממשיך, ואני כבר מתה להסתלק
ולחזור הבייתה, לחיים.
"אולי נחזור הבייתה, נשב על איזו כוס קפה טובה ככה ונחשוב על
זה עוד?", אני מציעה בדיבור מתכרבל ומלטפת לו את כף היד.
"עד שהגענו לכאן, חבל, תראי כמה הוצאתי על דלק גם.. בשביל מה
את רוצה לחזור בכלל הא? בשביל אמא שלך שעולה לנו על העצבים?
בשביל גילה שמתקשרת אליך רק כשהיא צריכה כסף? בשביל המשכנתא?
בשביל מי אני שואל אותך, בשביל מה?", הוא אומר כעוס ומסלק
בנפנוף ידיים מזלזל את ההודי המפוחד שבא לקחת הזמנה, "נוט ייט,
אוקיי?? נוט ייט, ווי ניד סם מור טיים", הוא אומר בתקיפות. הוא
שומט בחוזקה את התפריט מידיו, יושב מולי ומסתכל למטה על הרצפה,
ואני מולו מסתכלת עליו מסתכל הרצפה.
"אולי..", אני מתחילה בקול חלוש בשביל להפיג את המתח,
"אולי..", ומחכה שהוא ימשיך כי אין לי המשך.
"אולי מה?"
"אולי נחזור הבייתה, נירגע, נחשוב על זה עוד קצת? תמיד אפשר
לחזור לפה, זה לא דחוף", אני אומרת.
"אני כבר לא יודע, אולי את צודקת, אבל סופסוף הרגשתי שעשיתי
משהו עם החיים שלי את יודעת? משהו שהוא יותר מלשבת ולקוות
לטוב, משהו שהוא יותר מלחשוב איך לעשות כסף בשביל לסגור את
החודש. הרגשתי שהנה, אני עושה החלטה גדולה, החלטה משלי, החלטה
שהיא רק שלי שרק אני חשבתי עליה", הוא אומר במבט מיואש ומשחק
עם המפה.
"אתה יודע שאני מבינה אותך, הכי שבעולם, אבל.. מה זה אומר
כרגע, לעכשיו?", אני שואלת.
"לעכשיו?", הוא מביט בי, "לעכשיו זה אומר...", וקוטע במעין ספק
שעומד להיגאל.
"כן?", אני חצי אומרת חצי שואלת.
"לעכשיו זה אומר ש... בואי נחזור הבייתה לחיים ונתאהב כמו
פאקינג רומיאו וג'ולייט שתהיה לנו סצנה טובה לסוף", הוא אומר
כמו שהכי רציתי שהוא יגיד, ואנחנו קמים ומודים להודי ומצטערים
על אי הנוחות.
"קאם באק אני טיים", ההודי אומר באקצנט המצחיק, "אני טיים".