אקסיומה: המאמינים והכופרים בשורש שתים חלקי שתים לעולם
יהלכו על חבל דק בשני קווים מקבילים.
1.
קוראים לי ורד, אני בת 24, סטודנטית למשחק שנה ב' בבית ספר
לאמנויות הבמה בית צבי ברמת גן.
הכל התחיל בצחוק בכלל. משחק. הלכנו דנה, אני, אלה וירין "לעבוד
על דמויות". זו היתה המטלה הסופית שלנו לשנת הלימודים
הנוכחית.
ת', המורה הראשי במגמת משחק, הטיל מוראו וחתיתו כבר מהשיעור
הראשון בשנה שעברה. משפיל, מעליב, חותך תרגילים באמצע או,
במקרה הטוב יושב שם בצד עם הסיגריה הכבויה הנצחית, עם קשת
הבעות פנים החל מזוועה וגועל נפש דרך אדישות, בוז ועד ייאוש
עמוק.
לא מזמן הוא נכנס לכיתה, קלסרו המאובק הכרסתני נגרר אחריו.
הוא התעסק בעצבים עם התיק, העביר ידו בשערותיו. למדתי להכיר כל
תנועה שלו. הוא קצר במיוחד היום, חשבתי.
"ילדים", הוא אמר, תמיד היינו ילדים אצלו. "מטלת סוף סימסטר
ב'." דממת מוות השתררה. כל "הילדים" ידעו שזה התרגיל השנתי
הקובע. מי שלא ייתן את הסחורה - יעוף.
"לכל אחד מכם יש שבועיים. ללכת, לחפור, לחטט בזבל של החיים,
לטפס למרומי האולימפוס. למצוא לו דמות ולהתביית עליה. וכשאני
אומר להתביית אני מתכוון שכשאראה אתכם מבצעים - אתם תעופו לי
מהעיניים לגמרי. זותומרת מי שאראה יהיה אותו אדם שדגתם לכם
בחוץ. הנשמה, הלב, הגוף, החצ'קונים, העצירות, הזיעה, הפחד-מוות
מתחת לפוזה, השכל המבריק, הטמטום, הקטנוניות. כל המעיים של
הבנאדם בחוץ. אחרי כל התרגול על יבש כאן - הגיע הזמן לתת את
הסחורה".
הוא היה מדבר במין סטקטו יובשני עם המילים הכי דרמטיות שיש.
הוא היחיד שהכרתי שדיבר ככה, גבוה, בלי לצאת פאתטי.
"אני רוצה את הדמות של כל אחד ואחת מכם מונחת פתוחה על שולחן
המנתחים. שקופה. קרועה. שותתת דם. פחות מזה - אל תכנסו לכיתה
בכלל. זה ברור"?
"הבן זונה הקיצוני הזה יוריד אותי יגונה", עיקצצתי לחישה
לירין.
"ורד, כמה שאת תכלכלת וחתולית היום. את פיסת ענן צח בשמיים,
את. עם ה...איך קוראים לזה? סרבל? בואי חמודה תשבי קרוב יותר
אלי".
אני חשה צורך איום להתקפל בעצמי כקונכיה מבועתת כל אימת שהוא
פונה אלי לפני כולם אישית בודדת. מאזמל אותי, קורא אותי,
בעיניו הנבונות, העצומות תדיר, למחצה.
צחוקים כבושים מכיוון אלה וירין. ואני- עם תכלתי המהוהה מחפשות
מקום מקלט לא קרוב מדי אליו. והוא, מורה בחדווה בידו על כסא
מיותם ממש מתחת לאף שלו.
הוא, שמבין הכי בעולם איך לנווט את הגוש שמונח אצלי בפנים.
יודע איך להביא אותי להתפוצצויות אנרגיה שמותירות אותי חלשה
וחסרת תנועה לאחר השחייה הדוממת במים המופרעים השקופים של דמות
אחרת. יותר מהכל כשאני משחקת, אני מרגישה כמו דולפין.
כמה אני שונאת את הסיטואציות האלו איתו. שווה לי לשאת את תואר
הסוציומאטית והמלנכולית לאורך כל השנה - ובלבד שאמנע מהתקלים
האלה איתו.
אבל הוא י ו ד ע הבן זונה. הוא יודע אותי. שם, על הבמה אני
דולפין אמיתי. כמה אני אוהבת את ריח הקרשים עם שכבת האבק הדקה
הלבנה שריחה באפי כסם משכר. שם, דקה וחצי בערך מהרמת המסך,
אני כבר עמוק בפנים, מתהפכת לי על הגב במים המוארים השקפקפים
החמימים. דולפין ענק עם קשר טלפאטי לכל כיוון אין סופי. נטול
משקל ומאושר.
מתוך חלום הבנתי שהשיעור נגמר. עכשיו אספתי בבהילות את הדברים
שלי לתיק, עט מכורסמת, דף להערות, מחשבון (בשביל מה לא ברור.
חוץ מלוח כפל בסיסי של כיתה ב', אני לא מסוגלת לקדם הרבה את
הענין הזה של מספרים), סלולארי, מים מינרליים.
הרגשתי את הקרן הסמויה נשלחת ממרכז מצחו בדיוק אל גבי המצטמרר.
בשניה שהגעתי לדלת שמעתי אותו מתיז ברכות: "ורד, שניה. את, יש
לי בשבילך את הדמות. זותומרת לא מישהי ספציפית"... הוא כיחכח
קלות, הסיגריה הכבוייה מתמוללת בעצבנות בין אצבעות הפסנתרן
שלו. מעלתו היחידה כמעט. רכות חשופה.
עיני ננעצו באצבעותיו. "כן? איזו דמות"? יצא לי מלמול חלוש.
כמה התכוננתי לרגע הזה של עימות חזיתי איתו. תהיי חזקה שיננתי
לעצמי. תעמדי על שלך. את כבר סוף שנה ב'. יש לך מה להגיד.
שיפסיק להכתיב לך.
עכשיו השתרר שקט בכיתה. רוב האנשים עוד היו שם. כולם כאילו
עסקו בעניניהם אבל היה ברור שהם עסוקים בעיקר בלשמוע את ההנחתה
החדשה שלו על ורד.
"את גאון ורד. אבל בניגוד לאחרים את, תמיד צריכה למתוח עוד
את קצה גבול היכולת שלך. אצלך - הקצה הוא גמיש. רק כשהוא
בתנועה מתמדת, עדינה, אבל ברורה וקיימת - את בשיאך".
אני שומעת את זה ממנו כבר שנתיים. איך הוא יודע את זה הבנזונה.
הדולפין מחייך את מסריו האילמים רק כשהוא משוחרר מורד
הדקה, הגבעולית, המיוסרת. רק קצה גבול יכולת מתוח כמיתר מעונה
- יכול לשלוח אתי אל החופש.
"את מכירה את אזור הבורסה ברמת גן"? אני מהנהנת לחיוב. עוברת
שם לא מעט במיניבוסים בגיחות לתל אביב ובחזרה. באחד מבתי הקפה
שם, נכוויתי פעם שם בלשוני מאספרסו קצר עם מחזר שכוח. "אז את
בטח יודעת שיש שם בלילות חגיגה קבועה של שכרון חושים"... הוא
מגחך. חוט דק ומקפיא זוחל במורד גבי. אני משתגעת מהעברית
הגבוהה שנשמעת בפיו חבוטה ושגרתית. העיניים שלו משגרות לי
תילי תילים של נחמות סמויות. אבל פיו מתיז טילים מונחים של
הוראות שאין לאן לברוח מהן. העימות המהולל שלי איטת גווע עוד
לפני שנולד. כרגיל, אני אלך כעיוורת אחריו.
"בקיצור ורד. את תלכי לשם, תתפסי לך זונה מן המנין, תיצמדי לה
לתחת, ואם את רוצה, לעוד מקומות. ובעוד שבועיים תביאי אותה
לכאן ורד. מדוייקת. אותנטית. עם כל החבילה שלה מאז ומתמיד ועד
כאן ועכשיו. אני רוצה את הזונה הזאת כאן בכיתה. ועכשיו עופי
לעבוד".
2.
חום רצחני. כתם שמן ענק מבעבע, רוחש על הכביש. הוא מייצר ריח
קיץ אופייני כשהוא מתערבב עם ריח הבושם שלי (שמה מעט), ריח
הפיח מהמכוניות, וריח השוארמה ממסעדת התנין הירוק, או הפיל
הוורוד או השד יודע. כולנו עבדים לאד המהביל הרובץ כאן כרודן
בלעדי עד נובמבר, עם משבי רוח נדירים חלושים, המרעידים עכשיו
לרגע את ענפי שדרת הקזוארינות הקטנה, אי ירוק בים הזפת והבטון.
ריח הסמבוסקים והקפה הטרי מהפינה ממול עולה באפי. בנינים
תעשייתיים רדומים מנסים בלי הצלחה לברוא כאן צל. עם בוא הלילה
המצנן את קירותיהם הרותחים, הם פוערים מלתעותיהם ובולעים
בתאווה את שורות הגברים הבאים לכאן לכבוש את אפרודיט וחברותיה.
אליהם ומעליהם חוברים באי רצון גורדי שחקים חדשים קרירים
גאוותניים מכונסים בעצמם, מתגרים בשמי הים התיכון.
איפה היא קיבינימאט. שעה אני מתייבשת כאן בבית הקפה, מחכה
לאפרודיט שלי שתגיע.
אני אחכה גם שעתייים וגם שלוש. כי אני מכורה לה מאז שנפגשתי
איתה כאן ברחוב, עם בוריס שלה, שעונה על הקיר, קטנטנה עם
סיגריה ארוכה שמוטה בזווית הפה, שערה הדק הבהיר מתגנב בקביעות
אל עיניה והיא ממצמצת בחושניות ומעיפה אותו הצידה בתנועת ראש
ילדותית טרודה כי ידיה תמיד עסוקות בלחפש משהו בתיק הענקים
שהיא גוררת איתה ובתוכו כל עולמה.
יש לה את העיניים המדהימות ביותר שפגשתי. ואני רואה עיניים.
אם היתה אינדיאנית היו בוחרים עבורה בשם: "עיניים מכושפות".
מין שקיפות מעומעמת אפורה/חלבית אין סופית, עם קמצוץ מותז של
תכלת, ים רחוק וסוער.
אני טובעת אל תוך השקיפות הזאת שלה. שם בפנים שוכנים בנה
התינוק שגדל אצל אשה אחרת, ילדותה המרוסקת מעבר לים, ים הספרים
שבלעה בנסיון נואש לברוח, רגעי האושר הקצרים שהיו לה עם יאשק
מבית ספרה שטעם שפתיו עדיין על לשונה ובגלל זה היא לעולם אינה
מתנשקת עם לקוח "בצרפתית". ואבא שלה שהשאיר גם הוא את חותמו
בין רגליה ובנשמתה, כשבא אליה שיכור ודובי בלילות ילדותה. ובין
כאב לכאב שהיה דוחס בה, היה טפטף מילות נחמה לאוזניה: "טשה
שלי. טשה. טשה".
את השם אפרודיט קיבלה מאמה. היתה זו מעטפת הרוך היחידה שהספיקה
לינוק ממנה לפני שזו נפטרה מדלקת ריאות בקור הקשה של חורף שנת
חייה השלישית. האם החלשה המיוסרת הפכה לפתע ללביאה טורפת
כשירקה ממיטת חדר היולדות: " אין לי הרבה זמן מישה.היא תהיה
אפרודיט. או שאני אדאג לזה שאתה והיא ביחד תהיו בקבר עוד
לפני". כחיית רחוב מיומנת ולמודת קרבות ידע אביה לסגת
כשצריך. והיא היתה לאפרודיט. בליבו כינה אותה אביה נטשה,
וכשהיה לבד במחיצתה קרא לה טשה.
אחרי יום אחד ארוך של חשדנות והסתגרות, ושיחות מהירות בשפתה
הזרה עם בוריס - כשאני נשרכת בעקבותיה ולא שועה להפצרותיו של
בוריס: "תעזבי אותה היא משוגעת. תלכי עם אחת אחרת. הנה אירנה
או סופיה" ואני בשלי מהנהנת לשלילה: "או זאת או בכלל לא" - היא
החלה מתרצה לאיטה ומסכינה עם בקשתי המשונה: אני אדאג לה
ולבנות לכל ה"שליחויות": סיגריות. משקאות. סידורים. טלפונים.
והיא - תיתן לי בתמורה להיות שם. איתה.
בוריס שלה, שבעברו היה שזור איזה תפקיד בתיאטרון נידח, התלהב
הרבה יותר ממנה. "יש לנו פה שחקנית תיאטרון אמיתית אפרודיטה.
תיתני קצת כבוד".
את פיסות חייה ליקטתי בעודי צמודה אליה יומם ולילה והיא,
בדיבורה הרך המהיר המתגלגל, דיברה ועישנה ודיברה ודיברה. אני
הנהנתי, חייכתי חיוך עקום ובעיקר שתקתי. את הפנקס שהבאתי איתי
לרשום מפיה דברים ומאניירות, העפתי מהר מאד. מילותיה נצרבות
אחת אחת בתודעתי השותה אותה בצמא. כאילו ידעתי אותה מאז
ומתמיד.
זאת עובדה שמאז שנתקלתי בה כאן ברחוב, נשענת על קיר אחד הבתים,
בבורסת רמת גן, עם התיק הענק, העיניים המשוגעות המהפנטות, הגוף
הקטן הדק, המבטא המיוחד הרך האיטי, שגורם למילים להישפך מפיה
כמו אשד חושני של מעיין בלתי נגמר - היא לא יוצאת לי מהראש.
אני לא מעניינת אותי יותר. רק אפרודיט. אני לא אוכלת. לא ישנה.
קמה זריז בבוקר, ואחרי מקלחת מהירה, קפה מריר וקוקיה שמוטה
בשיער, אני משתחלת לג'ינס ואני בדרך לבורסה.
עכשיו החום היסטרי פשוט. בדרך כלל היא מגיעה בזמן. אחרי שעה
ורבע של חיכיון אני מתחילה לדאוג באמת.
אולי הבוריס האיימתני הזה עם שן הזהב שלו עשה לה משהו? למרות
שנראה שהקטנה מחזיקה אותו די קצר. אבל לך תדע עם הסרסורים
האלה. ביני לביני אני מכנה אותו "חבר העמים". בשבילי, הוא מין
מיצג מהלך אימים של כל חבר העמים כולו ותרומתו הנכבדה לכור
ההיתוך הישראלי.
מי היה מאמין שהילדה הטובה ורד, הסטודנטית השקדנית הילדה של
אבא (ואמא), מסתובבת בבורסת רמת גן בימים ובלילות. יושבת (או
עומדת) עם הזונות, צוחקת איתן, מעשנת כמו קטר, שותה אלכוהול,
יושבת ב"משרדי הליווי" כמו שהם מתעקשים לקרוא לבתי הזונות
שלהם.
ובמועדונים. כן, גם זה. אפרודיט רוקדת שם לפעמים. ויש לבוריס
עוד שלוש בנות שם. מה שמדהים אותי זה איך החלקתי פנימה לתוך כל
זה בלי להניד עפעף. כאילו מאז ומתמיד.
החושך העבה המתקתק, הגברים היושבים מסביב לבמה. הבנות העולות
אחת אחת בלבוש מינימום, לבוש מתמעט והולך, נכנע לשצף הריקוד.
הנגיעות. הצחוקים. ניבולי הפה. ההתחככות המתמדת של בשר בבשר.
השיכרות. הייאוש. פריקת העול לרגע מטורף אחד.
אהבה וכלום. כלום ואהבה.
הכל טבעי לי כאילו מאז ומתמיד. ובתוך כל החושך הזה, אפרודיט עם
עיניה החיוורות מצטחקקת עם בוריס, מטה את גווה הגמיש קדימה
לאפר את הסיגריה הנצחית, מביטה בבנות, מעירה שצף קצף של הערות
בשפתה הזרה הרכה הנשית. היא מעולם לא מחכה מאחורי הקלעים.
כשבוריס מסמן לה לעלות לרקוד היא עולה ישר מהקהל. עומדת חצופה
במרכז הבמה בלי לנוע. חלק ניכר מהקהל כבר מכיר אותה. מזדמזם
סביבה בהמייה מיוחמת עוד בטרם הניעה איבר. כשמתחילה המוסיקה
לטמטם את עור התוף היא הופכת לנמרנחש.
אי אפשר להבין איך הגוף הקטן והדק הזה מפיק נענועי ערגה
מפותלים כאלה, סימוני חשק מטורפים, אורגזמות נכמהות שלא תגענה
לעולם.
3.
עשן מפוייח נפלט באדישות מאגזוז של משאית ענקית שעוצרת ממש
מולי כאן ברחוב, ומתחיל להתפזר עכשיו.
ממקום מושבי הקרוב למדרכה אני רואה דרך ענן הפיח המתפוגג
לאיטו, כמו בסרט קולנוע, את דמותו הכבדה של בוריס מתקרב
במהירות. עיניו מודאגות, סורקות את השטח. אני משלמת במהירות
שיא על הקפה ורצה החוצה לקראתו. השמש מסמאת את עיני ואנו כמעט
נופלים זה על זו.
"איפה היא בוריס", אני מתיזה. "הילדה איננה פה."
בזמן הקצר שאנו מכירים ראיתי אותו תמיד משועשע מעצמו ומהחיים,
כאילו איזו בדיחה נסתרת מצליחה לענג אותו בפרטיות מוחלטת.
השעשוע הכמוס הזה ליווה אותו גם כשהיה רגוז, או לחילופין נמרץ
ותוסס או קר ועסקי או קשוח ורודה בבנות שלו. הפעם הזאת אני
מזהה בו חוסר אונים וייאוש עמוק.
"תקשיבי מותק. יש בעיות יש בעיות... ילדה בבית חולים. היא לא
תבוא. ואני, אין לי מי שתשב היום במשרד לקבל עבודה. כל אחרות
בנות הולכות היום עם קליינטים קבועים. אני לא יכול להשאיר משרד
בלי בנות"... המבטא הזר שלו חריף מאי פעם.
"מה קרה לה"? אני קוטעת אותו. אני מרגישה מין לחץ בגרון. גוש
נעמד שם ומסרב להשתחרר.
"הילד שלה התינוק... מאד חולה. הוא בבית חולים. חום גדול גדול
ומתייבש. היא לא להסכים לזזת מהמיטה שלו. מה אני יעשה.
ניסיתי להסביר אותה שרופאים יטפלו. שצריך כסף שלה בשביל ילד.
היא לא שומעת אותי".
העברית שלו בסדר גמור בדרך כלל. עכשיו הוא מועד ונופל ומילותיו
המגושמות מתרסקות ונושרות אט אט אל תודעתי.
"...היא צרחה עלי אני אשם. שאם אתמול היתה עם תינוק, היתה
לוקחת לבית חולים. אבל אני הכרחתי לעבוד".
אנחנו עומדים נואשים אחד מול השני, אני וחבר העמים בשמש
הקופחת.
בוריס, הסרסור הגרוזיני הענק ואני ורד מלכת הסודות האפלים
סטודנטית למשחק שנה ב', מחוברים פתאום בקשר נואש וחובק.
הילדה הזאת מחברת ביננו בחוט בלתי ניתן להתרה. אני מנסה לבלוע,
להעיף את הגוש מהגרון... אני מתסרטת את אפרודיט הקטנה השבירה,
צמודה למיטת תינוק קודח בבית חולים עמוס רופאים טרודים ואחיות
עמוסות לעייפה. איש אינו טורח להסביר לה מה קורה ומה המצב
באמת. היא קוראת נואשות לאחות לבוא למיטת התינוק הקודח וזו,
עונה בקור: "תחכי שהרופא יבוא. אין מה לעשות בינתיים"...
פתאום - אני תוהה, מה לי ולמקום המאוס והמפוייח הזה. מה אני
מחפשת כאן באיזור משרדים מנוכר ודוחה עמוס בזונות, גברים
מיוחמים, פקידים משועממים והמון בטון רותח. מה אני צריכה את שק
הדאגות הזה של זונה סלאבית קטנה. לי אין שק משלי? שיילך
להזדיין הת' הזה עם רעיונות הנפל שלו. מה אני מסתבכת כאן
בשבילו. בשביל הבצפר המזורגג. אני עכשיו קמה והולכת, אני אומרת
לעצמי. שיילכו להזדיין כולם. הפנמתי מספיק את הדמות. אני יכולה
לתת עכשיו את תפקיד חיי שם, בבחינת סוף הסימסטר.
אבל רגלי נטועות במדרכה הלוהטת מתחתי.
אני שמה לב פתאום שהשתררה דממה, וקולטת שבוריס מביט בי במבט
חדש, מתעניין, כשהשעשוע הקבוע בעיניו קם לתחיה.
אני קולטת שהוא באמצע משפט אלי, ואני אפילו לא יודעת מה אמר.
עכשיו עיניו מלטפות את גופי ואני קופאת פתאום, שם באמצע החמסין
כשבוריס רועה הזונות, קיסר החמוקיים השדיים המותניים הישבנים
והערוות מפשיט אותי בעיניו ומתמחר אותי במדוייק.
"תשמעי מותק, את ואני לעזור לאפרודיטה הקטנה".
אני מביטה בו בשאלה.
"את תבואי למשרד איתי עכשיו. אני מראה לך הכל. לא עבודה קשה.
אל תדאגי". העברית שלו חוזרת ומשתקמת במהירות.
" את לשבת בכורסא ולנוח. ואולי, אם מישהו לצלצל, את הולכת אליו
לצ'יק צ'אק ומרוויחה הרבה הרבה כסף".
"צ'יק צ'אק? צ'י"... התחרפנת סופית בוריס, תגיד לי"? אני מתיזה
בפניו המיוזעות.
"מה את לכעוס מותק. אני מציע לך רק טוב. אפרודיט היתה צריכה
להיות כאן עכשיו. אם אין כאן אפאחת יש בעיות. קליינטים מתקשרים
ואין תשובה הם לכעוס וללכת למישהו למשרד אחר. כל הבנות שלי
הולכות היום עם קבועים שלהם. אין מי שיעבוד עם לא קבועים. וככה
את גם שומרת לה על המשרה שלה כאן עד שתחזור".
"מש--"? "הלא קבועים?"
"של פעם ראשונה, לא קבועים נו".
"אתה צריך אישפוז דחוף בוריס", אני עונה ומתחילה ללכת.
"את פחדנית את". הוא צועק אחרי. "את לא כמו אפרודיט אפילו רגע.
אפילו רגע אחד את לא כמו היא. היא גיבורה. עושה מלחמה. את
בורחת לבית, לאבא ואמא. את סתם. אף פעם לא תהיי אפרודיט. אין
לך אומץ לחיים את", הוא מצליף בי מרחוק.
אני מרגישה שאני עוצרת על המדרכה. הדולפין מרים ראשו מעל המים
ומצטרח בשתיקה. אני מסתובבת אל בוריס בחזרה. רואה אותו ממרחק,
עמום, מחוייך.
מי אתה בכלל שתגיד לי. אני לא כמו היא? לא גיבורה? אני הכי כמו
היא. אני אולי לא אני אבל אני כמו היא. כמו הוא. כמו כל אחד.
אני מי שארצה, טמבל שכמוך. כמוהיא הוא שמי האמצעי.
המטרים הספורים שמפרידים ביני לבין בוריס מתמלאים עכשיו בגלי
תשדורת סמויה דו צדדית מהירה נוקבת.
ילדה טובה ורד. בוריס אומר לי בעיניים. בואי בואי. לאט לאט
כמכושפת אני צועדת לעברו חזרה.
4.
שולחן. מאפרה ענקית חצי מלאה. שתי כוסות קפה אחת עם סימני
ליפסטיק. כסא מסתובב. ספה ארוכה לאורך הקיר הדהוי. ריפוד
פרחוני. עיתונים. שבועונים. הרבה ברוסית. משרד הליווי של
בוריס ושו"ת בע"מ.
טלפון שחור עם חוט שמתעקל בפלונטר אבוד. כל הרמת שפוף גוררת
אחריה את הנחש הסבוך הזה ומאיימת להפיל את כל הקונסטרוקציה
המפוארת לארץ. צריך מיומנות.
יומן. שמות. סימונים. "דף נוכחות"... אני מגחכת מריר ביני
לביני. "וולקאם באק טו סקול בייבי".
חדר המנוחה הסמוך. מיטה זוגית. מיטת תחלואים ונחמות פורתא,
ווידויים, לחישות ליליות, התחבאויות, סודות נרקמים, ומזימות
נקשרות ונפתרות. הדלת שלו סגורה עכשיו. ודממת מוות מונחת כאן
על הכל. אף בת אינננה כאן ללחוש את סודותיה אל הכרית המהוהה,
לכבוש דמעותיה בסדין שלמרבית התמיהה מוחלף לעיתים קרובות והוא
נקי וריחני. סדין של בנות בלבד.
מקלחת קטנה ונקייה. הבנות שומרות. יש שם מלאי בלתי נדלה של
איפור, מברשות, טמפונים, בשמים, פודריות, טישו, אופטלגין (גם
באמפולות), גלולות ושאר סודות.
אני מתיישבת על המסתובב.
אני קולטת פתאום על הקיר מולי את תמונת מריה הקדושה עם ישו
התינוק בזרועותיה. איפה זה היה כל הזמן.
טוב, מהזווית המסויימת הזאת, עוד לא יצא לי לראות את החדר.
הזווית הרצחנית מטילת האימה הזווית החדה החד משמעית של החיים
עצמם. זווית המים העמוקים שפיהם השחור פעור מולי עכשיו ומחכה.
חכיון. נצח נצחים מורט עצבים. צלצול דלת נשמע מבחוץ ואני קופצת
כנשוכת נחש. אזעקת שווא.
הדולפין מתוח בתוכי, מחכה לאות להתהפך על גבו ולצלול למי הנצח
שלו.
לפתע - הטלפון השחור מתעורר לחיים. אני כמעט רואה אותו מתנודד
מצד לצד, משתוקק שאגאל אותו מייסורי הצלצול הרם המנסר. ידי
חוטפת את השפופרת בבהילות.
"הלו"? שכחתי פתאום את כל מה שבוריס לימד. לא ערב טוב, לא קול
אדיב אך חושני. סתם 'הלו' מחורבן של יום שני מיוזע אחרי
הצהריים.
קול נשימה מהוסס מעבר לקו. אני מתעשתת. "ערב טוב". אלוהים! קול
גברי נמוך וגרוני בוקע מגרוני. הדולפין צוהל במעמקים.
"זה משרד ליווי"? קול נערי עם טונות מאמץ להישמע בקיא ורגיל
בכגון אלה. אני מזהה את הטון המתכתי המעושה הזה. אני חברת
כבוד במועדון הזה.
"ערב טוב לך. הגעת למקום הנכון. איך אפשר לעזור"? עכשיו אני
מנמיכה טון עוד יותר. מתכתית בעצמי. בטוחה עכשיו ביישות
המטורפת שנכנסה בי לפתע. קצת מרגישה כמו בסשן של "שיגועי
טלפון" מימי חטיבת הביניים. הייתי אלופת השכבה. עכשיו אני
יוצקת טיפה מבטא זר אך לא יותר מדי. את השיא אני שומרת למנה
העיקרית. אני, הזיקית האולטימטיבית.
החיים על פי בוריס - אסור שהלקוח יידע שה"מזכירה" בטלפון
והזונה העסיסית שהוא יקבל - הן אותה האחת. צריך רושם של משרד
מכובד מאוייש לעילא. אבל המזכירה הפכה לפתע למזכיר ובהבזק הכרה
פלאי אני קולטת שבוריס, הוא הוא המדבר מגרוני.
הבחור, עדיין מאומץ ומתוח יורה ישירות: "שלום. אני רוצה להזמין
זונה".
"זה לא בית זונות פה, אדוני", אני יורה ברהיטות. "פה זה משרד
של נערות ליווי אם אתה רוצה זונה אתה יכול ללכת לתחנה
המרכזית." אני נסחפת בלי שליטה בהטפת המוסר הבוריסית הזאת.
ההוא מעבר לקו שותק כמו דג. מקשיב לי. "הם בטח ייתנו לך שם
איזה חדר מעופש עם ונטילטור מתנדנד ותוכל לתקוע את הזין שלך
לאיזה חור שרק תרצה". אני בטראנס עכשיו. אי אפשר לעצור את
הסרסור האלים הגס, הנעלב, הנפגע המגן בחמת זעם על טיב שירותיו
המהוללים.
"אני מצטער", ההוא עונה לי בשקט מנומס, "אני רוצה נערת ליווי."
קצת כמו תלמיד השונה אחרי רבו. קצת ייאוש עמוק שמסתתר מאחורי
המשפט הנקי. המנומס.
בא לי להמשיך ולהרביץ בו את תיאוריית זונות התחנה אל מול נערות
הליווי אך השעון הוורוד מזכיר לי שלא באתי לכאן כדי לקבל פרס
נובל על תפקיד בוריס שגם הוא היה הורג אותי בטח אם היה שומע.
"בשמחה אדוני", אני מבצעת תפנית על פי הכללים, "את זה, אני
יכול לסדר. זה 300 שקל לשעה כולל מע"מ."
פה, אני נצמדת לתעריף של בוריס. לא לוקחת סיכונים. "יש לנו את
מיטב הבחורות בשבילך", אני מטעימה חגיגית. מאיפה שלפתי את
ה"מיטב" המגוחך הזה, אני נרעדת. אך ההוא לא שם לב לכלום. עסוק
במבוכות של עצמו.
שתיקה מעבר לקו. וכאן, ורד הולכת ונעלמת לה, נבלעת בקפלי מסך
שקוף כבד בלתי נראה.
"איזה נערת ליווי אדוני רוצה" - חותך קולו של בוריס את הדממה.
"אדוני רוצה מזרחית אסיאתית רוסיה שמנה רזה שדיים גדולים שדיים
קטנים מה שאדוני אוהב אני שולח".
בוריס, בג'ינס וחולצת בטן, רגליו החלקות על השולחן עכשיו, כף
רגלו מטופפת על שכבת הפורמייקה הדקה סיגריה קנט לייט בידו,
זורק מסטיק לפה ומתחיל ללעוס במרץ שעון אחורנית בכסא והנה הוא
בכרטיס לכיוון אחד עם הסצינה המטורפת הערטילאית הזאת.
אני אומרת את כל השטויות הנבובות האפשריות כדי שהבחור ינתק
ואני - אנצל. תמיד אוכל לדחוף לבוריס שלא היו מעוניינים. אבל
המועמד היחידי שלי מעבר לקו חירש לחלוטין לגרוטסקה שמתנהלת אל
תוך אוזניו.
"אוקראינית" חותך קולו מעבר לקו. אני נבהלת. כבר הייתי מוכנה
לשחק עם עצמי בעיניים עצומות, נמתחת עם הסחר מכר הזה עוד ועוד
והנה הקול המוזר הלא איכפתי הזה מצמית אותי ביד קרה, מחזיר
לקרקע.
"תביא אוקראינית", הוא חוזר, "שנראית טוב. אני סומך עליך."
"אין בעיה אדוני", מתעשת בוריס וזוג שדיו המוצקים נמתח בחולצת
הבטן הלבנה. חם. חם כאן בחדר הקטן. והשיחה מתקדמת לכיוון
שגורם לכתם זיעה להתחיל ולהתפשט בין השדיים והם נראים בבירור
מבעד לחולצה השקופה. המסטיק נלעס בקול חוצפני היישר לאוזנו של
הלקוח המועדף שלי. "שיהיה לכם ערב היי קלאס [מאיפה אני מגרדת
את צירופי המילים החבוטים הסלוניים הפסבדו אלגנטיים האלה] אני
אשלח לך אוקראינית חמישה כוכבים [להקיא. פשוט להקיא] אתה רק
תכין מזומן [תיסלם על המקצוענות, בוריס]".
"לא נורא", אומר בוריס לעצמו אחרי שלקח כתובת וניתק, "יקבל אחת
מגבול אוקראינה רומניה. שיגיד תודה."
גרוני מאומץ מהשימוש המתמשך בקול המוזר הגרוני הבוריסי הזה
שאימצתי לעצמי. שותה מים. חם. אני רטובה מזיעה. מתנגבת במגבת
הרכה החלקה של סופיה האובדנית שמתאבדת פעמיים בשבוע.
זמן עובר. שעון הפלסיק הוורוד על הקיר, מימין לתמונת ישו, צולף
בי את תיקתוקיו.
פחד נולד בי, מתכווץ בחוזקה בוטש בקרבי אי שם פנימה.
קמה. ניגשת לתיק. מוציאה שמלה שחורה קצרצרה עם כתפיות דקות.
מתפשטת. מעיפה נעליים. נועלת שוב את הדלת הנעולה. מתקלחת.
אדישה למים הרותחים. מקרצפת מראש את הטומאה שתידבק. תחתונים
סקסיים. תמיד התאימה לי הגזרה עם החוטים הצרים הגבוהים
במותניים. מתלבשת. עקבים. שמלה שחורה. קרם גוף. קרם פנים.
ליפסטיק. סירוק נואש לשווא. צלליות כבדות. ריסים. קו מתחת
לעיניים. מבט חטוף בראי. ים אפור מטורף עם סכין תכולה בקצותיו
מהבהב מולי בחדר שהאפיל פתאום. סיגריה. איפור עצבני למאפרה
הענקית.
מעט בושם בשביל שלא ייגמר (קיבלתי מבועז בגלגול הקודם. לפני
שהיה מת בקבר בין חבריו החיילים הגיבורים). שומעת מילמולים
ברוסית שבורה. מי זו הנוורוטית , שמסתובבת כאן בחדר? נשאלת
שאלה בקול רם עם צחקוק מטורף בלב החדר האפל. הדולפין מצליף
בזנבו הענק, עיניו רושפות במים הכהים שם למטה. גחלילית מים
ענקית דמומה. ואני נישאת אחרי שובל האור שהוא בורא.
בדרך לדלת, כשאני כבר כמעט בחוץ, הטלפון מטרטר שוב. "אולי הוא
מבטל". חוט קר של תיקווה וייאוש מתפרפר בתוכי, "אולי לקוח
אחר". הטלפון, ובעקבותיו הקונסטרוקציה החגיגית של החוט השחור
עף לי מהיד ונופל לארץ כצב שחור וחסר אונים. פיספסתי את השיחה.
פתאום נזכרת באימה ששכחתי לשים את התקליט עם ההודעה המוקלטת:
"ערב טוב. איננו פנויים כרגע לקבל שיחה. אנא התקשרו שוב בקרוב
ונשמח לשרת אתכם". חוזרת. שמה הודעה מוקלטת. יחס טוב ללקוחות
זה חשוב. שוב לדלת. שוב חוזרת. התיק נפתח באיבכה פראית. סומק
נשלף. הלחיים נמרחות במאזוכיזם בשני כדורי אש זולים . פרצופה
הקטן והמלנכולי של הזונה האוקראינית הרומניה משביע עכשיו את
רצוני. יוצאת.
"...תראה תראה את הזונה הזאתי. בדרך לעוד קליינט. אתה קולט?
דופקת בחצי שעה מה שאני עושה בחצי חודש. אין צדק בחיים. בוא
'נה שמעתי שאלה מוצצות משו"--
אני מביטה מבועתת בנהג 'מוניות הבורסה' שאסף אותי למטה ברחוב,
ועורפו הכבד מתנועע לפני במושב הקדמי. אני מוכנה להישבע שהוא
דיבר אלי/עלי בקול רם.
הוא עוצר לי בקצה הרחוב המיועד. משלמת. עודף. ידו המיוזעת
משחקת משחק עגבים דוחה בכף ידי.
יוצאת.
המונית מתרחקת. אני מתקדמת במעלה הרחוב הראשי ופונה לרחוב הקטן
מימין.
עם כל צעד טופף, בלריני, הולכת התמונה ומתבהרת. כל עוברי האורח
ברחוב מזהים מיידית את יעדה של הזונה. כולם הרי יודעים שעוד
מעט יגהר מעליה זר מוחלט וידוש את בשרה ויחדור את אחרון
נקביה. את מי אני מנסה לרמות כאן, עם ההבעה הקפואה האדישה
הזאת.
מגיעה לבנין. סתם בנין תל אביבי רגיל, ארבע קומות. מרפסות.
תריסי פלסטיק. עציצים. כביסה. בנוהל הרגיל. צריך היה, ראוי היה
- שאעלה כאן עכשיו לקפה אצל חברה. מקסימום ידיד מהגרעין.
החולין שולט כאן ביד רמה וחורץ לי לשון בציניות.
מעיפה מבט מהיר למלעלה. נדמה לי שראיתי תזוזה רכה מאחורי
ווילון ותריס פלסטיק סגור למחצה בקומה השלישית, לא, השניה.
חדר מדרגות. חושך. שקט. ריח מוזר של תרופות. מוות היה כאן. לא
מזמן. אני חשה את נשימתו הטרופה כאן בחדר. דק מין הדק אך
נוכח.
אני עולה לאט במדרגות שהלוואי שלא ייגמרו האלה. מישהו ניקה כאן
לפני זמן קצר ומישהו אחר ליכלך בסוליות נעליו. דלת עץ מולי.
עליה כתוב באותיות רפויות משהו - ר. ה ו פ מ ן.
עכשיו - ללקוח שלי יש שם.
5.
עומדת מאחורי דלת העץ. נושמת. מתה עוד קצת מבפנים. הדולפין
מתקפל בתוך עצמו. כאילו מנמנם. נכון לזינוק מרהיב.
דופקת חלושות. אולי לא ישמע. לא יפתח. לא יבוא. לא יהיה.
אני מחכה. עכשיו אזני הכרויות לכל רחש מזהות צעדים לא כבדים.
דממה משני צידי הדלת. חור ההצצה מחשיך לשניה. הדלת נפתחת.
הוא עומד מולי בג'ינס משופשף המונח ברפיון על מותניו חולצת
טריקו עם איזה סימון צבאי. גובה בינוני. גוף טוב מתחת לטריקו
עם הקשקוש הצה"לי. רזה אבל לא צנום. כמו שצריך. לא מגולח.
שיער קצר אך פרוע אם אפשר להגדיר את זה ככה. אצבעות ידיו נעות
מאליהן כנחשים מתפתלים. יש לי הרגל מגונה לקטלג אנשים על פי
שפת הידיים שלהם. וזה, כאן מולי - שקוע עמוק בים העצב. העיניים
- חום-ענברי ואני מעדיפה לא להתעמת איתן עכשיו. יש לי את הצרות
שלי.
הוא נסוג אחורנית ומחווה בידו שאכנס. הוא שואל איך קוראים לי.
כמעט פלטתי אפרודיט. והנה אני שומעת את המילה 'נדיה' נפלטת
ברכות לחלל החדר.
חדר מבוא קטן. סלון. עיני קולטות מיד את התקרה המקולפת מימין
את שולחן הכתיבה העמוס בניירות, את עיתוני כל סופי השבוע
שבעולם את הריצפה המטונפת המגובבת עם עיתונים גרביים תחתונים
ומה לא. בצד, פח עם קופסת סיגריות מקומטת. קנט לייט. על כוננית
ספרים עמוסה בצד עיני צדה ספר עם שם יפני משהו. תולעת ספרים
שכמותי. עוד שניה ואני נעמדת כאן לקרוא הגיגים היישר מארץ
השמש העולה. בצד ארון נוסף עם ספרי מתימטיקה גבוהה. עיני קולטת
דף זרוק ועליו שברי נוסחאות ומילים סתומות. ליד הארון מחשב עם
מקלדת מאובקת. אני חולפת ליד שולחן המחשב. אצבעי מסמנת קו צלול
באבק המכסה את הצג. עיני קולטת תילי מילים ולמעלה כותרת:
ש ו ר ש ש ת י ם ח ל ק י ש ת י ם.
גם סופר וגם מתמטיקאי מדופלם אני מגחכת בתוכי. כורסה. ספה. אני
מתיישבת על הספה הארוכה. הכורסה ממולה משדרת "לא!". היא מריחה
כמו כורסה של מישהו קבוע. יש בה משהו אבהי וקר בעת ובעונה אחת.
כורסת מאבקים. והריח. נכון שלא מאוורר כאן. ולא ניקו הרבה
זמן. אבל אני מריחה משהו אחר. סופני. הלום צער. חסר אונים.
מתייבב בחדר, אל תוך תוכו פנימה. על השולחן מונח בקבוק יין
בתולי. ליבי נכמר. הוא הכין יין לכבודי. אני מזמינה אותו לשבת
לידי בתנועה מיומנת של נפקנית היודעת לברוא בהינף אצבע חטובה,
עולם חשקים פרוע ואינטימי בין שני זרים מוחלטים.
הוא מתיישב לידי. אני מחייכת חיוך מלאכותי כיאה
לרומניה/אוקראינית שבאה רק לעבוד ומוזגת לשנינו יין. אני קולטת
בזווית העין את ערוץ הספורט הנצחי ממלמל בעזוז על נצחונות
והפסדים. אני מחייכת אליו שוב את ה"חיוך-עבודה" שלי. אני
מביטה בשעוני. התאריך והשעה מטושטשים לי משום מה. אבל מחוג
הדקות זועק אלי ממסעו האיטי המייגע.
עשרים וחמש דקות איומות חולפות עכשיו בסמול טוק מטומטם שהוא
הכין לכבוד הארוע. כולל מוקש איימתני בדמות - מאיפה באת ומה את
עושה בארץ - ששיתק אותי לכמה שניות אך אז - הדהים הדולפין
בהיפוך מרהיב באוויר עם סלטה לאחור, ואני שמעתי אותי נואמת
חרישית במבטא רך מתגלגל בהיר, על עבודות בניקוי חדרי מדרגות,
על הגעה חשאית ואקזוטית עם דרכון של מישהו אחר, על הכסף הקל
שגיליתי בזנות. מה יש לו לבחור הזה. הוא אוכל כל קלישאה בגרוש
שמלעיטים אותו בה. חושיו קהים ומשהו עייף אותו מאד כנראה.
אחרי עשרים וחמש דקות איומות אלה, והרבה יין קידוש חם וזול,
הוא קם ממקומו. מתקרב אלי. מסמן לי לקום גם. יש לו שפת גוף של
מישהו שזה עתה הגיע לקו הגמר של קרב ללא מנצחים.
אני מרגישה עכשיו את ריח הגוף שלו. הוא נעים. זה מכה בי.
ציפיתי למשהו עבש חמוץ. מוכה. לפתע אני חשה עייפות עמוקה בלתי
מוסברת. אמצע יולי. יום חם ומסריח במיוחד. ואני כאן. היום.
דווקא היום מכל הימים.
הוא עומד מאחורי, נשימתו מהבילה על עורפי. יש לו את הטאצ'
הקודח הזה בשפתיים. מצטמררת. כאילו על פי סימן צעדנו לכיוון
חדר השינה. אפרודיט המותשת היושבת עכשיו ליד מיטת תינוקה החולה
מתאבכת בתוכי הקפוא הנרעד. הגוש בגרוני מסרב לעלות או לרדת.
תיכף אני אהיה שכובה על המיטה המטונפת כאן והזר העייף הזה
יבטוש בי כרצונו בשביל 300 השקלים שייתן אחר כך בדלת.
שמעתי אותי אומרת: "אתה רוצה אני מזדיינת בקול"?
"מה אני רוצה"? הוא שאל, מבטו האטום הלא מבין רק דירבן אותי
לפרט עוד יותר: "בקול"? חזרתי ושאלתי, סטקאטו, קרח, מביטה
היישר אל ים עיניו המתרוקן, "אני לעשות קולות מזדיינת או אני
לעשות שקט?"
הוא קפא אל מולי בחזרה. קריאה אילמת לעזרה נשמעה מהכיוון הבלתי
מוסבר הנרדף, אליו הוסטו עיניו.
המשכתי כמי שכפאו שד: "אתה רוצה אני על הגב, אתה רוצה אני על
הבטן אתה רוצה אני מציצה לך"?
אלוהים, אני חושבת. ת' היה מעיף אותי עכשיו בבעיטה בתחת
לקיבינימאט מהפרצוף שלו. ילד בן ארבע מטרום חובה לא היה קונה
אותי עכשיו. אני פאתטית. אני מזוייפת. אני מסריחה. אני מכוערת.
עייפה. דלוחית. עלובית. מרוחה. אני אראה לו מזה למיואש הקטן
מהחיים הזה. מיישירה אליו מבט עכור. מצליף. מעולף מכאב.
הוא פותח את דלת חדר השינה. המיטה, מטונפת כצפוי עומדת כפסל
דומם וחוטא לאורך אחד הקירות. אני רועדת חזק מבפנים עכשיו. רוח
קרה קרה מקפיאה אותי כאן בבית המרחץ של אמצע יולי.
הוא מלטף אותי עכשיו במבטיו. סוקר. צוואר. שדיים.מותניים.
ירכיים. רגליים. אני חייבת לפרק את הגוש הארור הזה בפנים. "מה
אתה רוצה, נדיה נותנת", אני חורקת למולו, "אבל עם קונדום אתה
שם לפני. בלי קונדום, חמש מאות שקל אני המחיר שלי."
ידי הקרות כקרח מלטפות עתה את חזהו השרירי להפתיע מתחת לטריקו
המהוה של פלוגת משהו של פל"'סר משהו אחר. גמגומי הסלאביים
המרוסקים מעוררים אצלו תגובה וורבאלית לבסוף: "על הבטן, בקול,
עם קונדום אני רוצה".
אני מורידה את טריקו הפלס"ר מעל גופו השרירי להפתיע. מכנסיים.
בוקסר כחול כהה עם ציור קטן מימין. הוא עירום מול עיני עכשיו.
צעיר. פגיע. למה הגוש הזה עומד בגרון ותיכף יתפקע מול עיניו
כאן. אני קפואה להחריד וזה נראה הכל כמו טקס התבגרות של איזה
צעיר אמריקאי
מתוך בי מובי. אני מתקשה לנשום אל מול העירום הגברי הילדי
הזה.
אני מתאבנת מול ידיו המתחילות להפשיט אותי באיטיות.
אצבעותיו מרפרפות על הכתפיות הדקיקות של השמלה. הוא מוריד אותה
מלמעלה למטה. לא מעל הראש. כאילו כדי שיוכל להביט בעיני באותו
זמן. אך מבטו רחוק רחוק מכאן. אני עירומה עכשיו. ורק הדיסקית
של בועז קפואה בין שדי כמו פסל מיותם אבוד.
שניה אחרי זה הוא דחף אותי דחיפה אלימה לכיוון המיטה. נפלתי על
הגב, חטפתי מכה חזקה, ותוך שניה,לפני שהספקתי להשלות את עצמי
שאולי אני חולמת אותו, את הזר הקרוברחוק הזה הוא היה מעלי,
מסובב אותי באלימות על הבטן, נשימותיו מוטרפות, גונחות אל
אוזני. הוא גהר מעלי, מילמל משהו לא ברור, תפס את גבי, ונכנס
בי בכוח בין הרגליים ישר פנימה.
צרחתי בתוכי פנימה. דולפין מטורף מכאב הזדקף עכשיו במים, גבוה
כפי שלא היה מעולם משקיף סביבו תר אחרי סוף היגון, סוף העולם.
שדרת ברושים ירוקים עזי ריח היתה מסתירה ומצלה את שורת האבנים
הלבנות. ברוש לאבן. ברוש לאבן. בקצה השמאלי, האבן הדוממת של
בועז, מוצפת אור אדום של שקיעה.
הזר המוכה בטש בתוכי עכשיו כשהוא חודר עמוק יותר ויותר. ידו
האחת סוחבת בשערי בכוח, בכאב מלפית שהדמיע את עיני וטישטש את
המראות כולם. פנימה החוצה פנימה החוצה, כאב מגרה בלתי נשלט החל
מבעבע מעמקי הרחם המיוסר שלי. פנימה החוצה. פנימה החוצה.
גניחות געגוע וכאב מרוסקות נפלטו לפתע מגרוני. הברוש השמאלי
אינו רחב מספיק ובחום הגדול של יולי, האבן הלבנה של בועז רותחת
שם מחום. חייבים לסדר את זה. צריך לדבר עם בית הקברות. פנימה
החוצה. פנימה החוצה. בועז היפה המתוק האלוהי. בועז מפלס"ר
צנחנים. שטעה בניווטים ובמקום להגיע בחזרה לפלוגה הגיע, בעזרתה
האדיבה של אש כוחותינו, לחלקה הצבאית הצעירה לנצח בבית הקברות
בקריית שאול.
טעות גורלית. יחידה. מטומטמת. בת זונה. בועז, שהיה נלחש את כל
סודותי הרוטטים החשובים המתביישים הכמהים.
פנימה החוצה. בכי עצום הולך וגואה. גניחות תאווה וזעקות כאב.
בקול. בקול. כמו שהבטיחה הזונה.
ואת, יה זונה, מה לך כאן בבית של זר מוכה כאב, במקום כמו ילדה
טובה להיות היום בבית הקברות, עם כולם, ביום השנה לבועז שלך.
מכאן בטח לא תוכלי לדאוג לצל שירחם על קברו. פנימה החוצה. הזר
מתביית בתוכי בפראות. תולש מסיכות, פורע שיער, מכה, חובט, שואג
הולך לאיבוד.
הוא קם מעלי. מתלבש במהירות שיא.
תוך דקה אני בעקבותיו פרועת שיער מוכתמת מדמעות, בשמלה השחורה
והעקבים, ללא טיפת איפור על פני. הדמעות שטפו את הכל ואני
מרגישה כאילו רחצתי באמבטיית תינוקות טהורה. מפליא.
מתקדמים לדלת. שתיקה. יותר אין צורך למלא חללים - במילים.
בכניסה, ליד דלת העץ, הוא שילם לי 300 שקלים במזומן. לקחתי את
השטרות המקומטים. ידו רפרפה בתוך ידי לרגע אחד יותר מדי.
עיניים נצמדות להרף.
אני לא עומדת בפיתוי. אומרת לו: "שלום ר'. מקווה שהיה בסדר".
בקול רגיל. ללא מבטא. ללא סלאביות חגיגית קנוייה. הוא משים
עצמו כלא מגיב אך אני קולטת שריר נדרך בפניו. מבטו ננעל,
מתייפח בתוך עיני לשבריר שניה. הוא מהנהן אלי בלי לדבר. אני
מפנה אליו את גבי. מבט אחרון בטריקו ההוא. יוצאת.
6.
ערב לח ודביק בחוץ. חום כלבים שמסרב להיכנע. רק מחליף תחפושת.
מישהו מוריד כביסה יבשה מהחבל. שכנה ממול צועקת לילד שלה
שיעלה. הילד טס כמטורף על אופניו ומסרב לעלות. אשה עמוסת סלים
עוברת.
אני מתקדמת לאט לכיוון הכביש הראשי. אני נושמת. אני מריחה. אני
רואה צלול. משהו ניתק בי מבפנים. משהו שונה.
ביציאה מהרחוב שלו אני מעיפה מבט אחרון לעבר הבנין, לקומה
השניה. דמות אפלה זזה מאחורי הווילון החצי מוסט.
דממה. |
