למה מוזר? בשפה כל כך עשירה כמו עברית, יש כל כך הרבה מילים
לתאר מישהו כזה, אבל למה דווקא מוזר? כי הוא מתנהג כמו שהוא
רוצה להתנהג? כי הוא חושב לבד ועושה רק מה שהוא מרגיש, מה שכיף
לו ומה שטוב לו, בגלל זה מוזר? למה לא להגיד מיוחד או כן עם
עצמו? למה לא לקרוא לו פשוט לקרוא לו 'הוא'?
תמיד הייתי שונה. מוקף בחברים ודי "מקובל" בחברה כמו שאומרים
היום, אבל תמיד הייתי שונה, לא שייך. אף פעם לא הייתי
מ"המתבלטים", או איך שאני אוהב לקרוא להם - "התשומתים", שתמיד
במרכז העניינים, אלה שהשם שלהם ילך לפניהם, אפילו אם זה השם
שאני במקומם הייתי מחביא עמוק עמוק בבוידם. אבל לשמחתי גם לא
הייתי מ"הרגילים". אלה שעושים מה שכולם עושים. אלה שפשוט שם.
אלה שאחרי התיכון אף אחד לא זוכר. גם לא הייתי מהאלה שכולם
התביישו להסתובב איתם - "ילדי הנזלת". אלה שעושים בדיוק מה
שצריך, מה שנכון. או יותר נכון, מה שההורים שלהם ועוד מחקרים
מדעיים שערכו חוקרים בכל רחבי העולם אומרים שנכון. לא הייתי כל
אלה (למרות שנחשבתי בכל מיני תקופות בחיי חלק מאותן קבוצות),
הייתי שונה, הייתי אני.
אף אחד לא מבין אותי. מעטים מצליחים להגיע אל מתחת לעור, אבל
למוח אף אחד עדיין לא הצליח לחדור למוח שלי ובאמת להבין אותי.
אבל ללב, אליו כמעט כולם חודרים. השכבה העוטפת את הלב היא מאוד
דקה אצלי וכמה שהחדירה קלה כך כואבת הפגיעה. הפגיעה כל כך קשה
שהיא קורעת את כל הרקמות מסביב ללב וכמעט פוגעת בלב עצמו
וגורמת לנזק בלתי הפיך. שלא נדבר על מוות.
מוות. כל החיים אני רק חושב על מוות. קשה במציאות שלנו שלא
לחשוב על מוות. המחשבה על התאבדות עלתה בי הרבה פעמים, אבל
באותו רגע שהיא עולה היא גם יורדת. אלוהים נתן לנו כאן את
המתנה הכי מופלאה, את החיים. אבל ככל שאתה מתבגר החיים נראים
פחות ופחות זוהרים, רחבים ומרתקים כמו שהם נראים לנו
בצעירותינו. אבל אני לא טיפוס ותרן, אני פייטר. עקשן במילים
אחרות... לא אוותר עד שלא ארד לשורש הבעיה הזאת הנקראת 'חיים'.
עד שלא אחפש ואמצא סיבה כזאת או אחרת לקיומינו כאן, או לפחות
להישאר 'עד הסוף' ולראות אולי שם, במקום כלשהו לקראת הסוף אדע
את התשובות. בנתיים, עד למציאת כל התשובות אני פשוט חי. וכדי
לחיות עדיף לשים את המוות בצד.
שימו לב שהלב והמוח אצלי לא הולכים באותו משפט. הלב והמוח אצלי
הם אברים שונים לגמרי. כשהמוח רוצה ימינה הלב רוצה שמאלה,
כשהלב רוצה למעלה המוח רוצה למטה. ואהבה בעיניי תוכל להתרחש רק
בתיאום מוחלט בין המוח ללב. והשילוב המושלם הזה בין שניהם ספק
אם יבוא, אולי האהבה תבוא בלעדיו.
אז אם תלכו פעם ברחוב ותראו באיזה סמטה חשובה מישהו "מוזר" כזה
עם מוח ולב לא מחוברים, הולך לו בדד כי אף אחד לא מבין אותו,
הולך לו עם כיסים מלאים באהבה שכבר חנוקה תוך הכיסים האלה,
תשאלו אותו מי הוא, כי אני, אני אינני יודע. אני כבר לא אני.