מהמקום שישבתי בו, יכולתי לראות את זה טוב. האדם היה שרוע על
הרצפה, דם ניגר מבטנו, מעיו נשפכים החוצה. על הכורסאות ליד
ישבו מספר אנשים, מקשיבים לו מפזם שיר.
אני הייתי רחוק מכדי לעזור, אז אין לי ברירה אלא לכתוב על זה.
הוא הגניב לעבר הכורסא הגדולה והגבוהה, וכולם ידעו, שאם רק
יצליח לשבת, מספיקה רבע שעה, חמש עשרה דקות של ישיבה, הכל יהיה
בסדר, כל האיברים יחזרו פנימה, והוא יהיה כמו חדש.
הוא הגניב מבט בשנית, וראה שככל שמעיו נשפכים החוצה, הוא יותר
משעשע את אנשי הכורסא, ולכן הוא החל מכניס את ידיו פנימה,
ומוציא הכל החוצה, מקיז את כל הדם שהוא יכל.
לבסוף, אחד מאנשי הספה ראה שזה כבר יותר מדי, ושלח אותו הצידה,
למרות ההפצרה של שאר אנשי הספה להשאיר אותו, כמו באיזה השפלה
קבוצתית בתיכון של איזה דחוי חברתי. האיש נלקח לאחורה, הרחק
מעין, ושם נפלו לבסוף מעיו החוצה, הרחק מעזרה, בזמן שמקדימה
עוד אחד החל מוציא את איבריו החוצה.
אני לא יודע למה אף אחד עצר את התחרות הנוראה הזאת. אולי בגלל
שאנשי הספה שכחו שגם הם היו צריכים לירוק קצת דם כדי להגיע
לספה, אולי כי הם שכחו איך זה לדמם, אולי זה היה האלכוהול
במשקאות הרבים שהם שתו שם, אבל אני חושב שבאמת, זה היה בגלל
שזה מה שהיה צריך בשביל שמישהו על הספה יוכל, בלי לדמם, להמשיך
לחלום בהקיצ (יס).