שלום. אתם בטח מכירים אותי, קוראים לי קופידון. אבל יש כמה
דברים שרציתי לספר לכם עלי.

דבר ראשון, אני ממש לא נראה כמו הציורים האלה שמציירים אותי,
ממש לא. אני דווקא די גבוה. התפקיד שלי עובר במשפחה, אבא שלי
היה קופידון וסבא שלי וכך הלאה. אני מאד אוהב את התפקיד הזה.

אני נראה כמו כל נער רגיל. אני לא נראה משהו מיוחד. אני לומד
בבי"ס, אני יוצא עם חברים ביום שישי, אני אוהב לשחק כדורגל,
ואני אוהב גם לשמוע רוק, במיוחד Limp Bizkit ו-Avril Lavigne.

אה כן, ואני אחראי על האהבה בעולם. שלא תחשבו שזה תפקיד פשוט,
להיות אחראי על האהבה בעולם. ממש לא. אני מתכוון ב - כ - ל
העולם. אני גם לא שולח חיצים כאלה של אהבה כמו שחושבים. אני
יודע אם משהו אוהב מישהי או מישהי אוהבת משהו לפי המבט בעיניים
שלהם. ואני לא טועה, בגלל זה אני קופידון.

מה שאני לא אוהב בתפקיד שלי, זה שאסור לי להתאהב במשהי. חלק
מהתפקיד, אני אחראי על האהבה בעולם ובגלל זה אסור לי להתאהב.
אף פעם זה לא הטריד אותי. אף פעם, עד היום שראיתי אותה פעם
ראשונה.

היא הייתה תלמידה חדשה שהצטרפה לבי"ס בכיתה יא'. היה לה שיער
שחור ארוך, לא ארוך מדי ולא קצר מדי. והיו לה עיניים מדהימות
כאלה, כאלה שחודרות לך לגוף.

למזלי, היא למדה איתי פסיכולוגיה (כן, כל הקופידונים לומדים
פסיכולוגיה, לא יודע למה). ניסיתי בשיעור הראשון לתפוס מקום
לידה אבל הוא כבר היה תפוס. לא נורא, חשבתי, נשב קרוב. גם לא
הצליח. בסוף ישבתי ארבעה ספסלים מאחוריה.

אני קצת ביישן, ככה שלא היה לי האומץ לגשת ולדבר איתה. וגם אין
לי הרבה זמן, אתם יודעים, בי"ס, חברים, לדאוג לאהבה בעולם...
אני בנאדם עסוק.

הייתי חייב לעשות משהו, פשוט חייב. לא יכלתי להפסיק לחשוב
עליה. בכל שיעור, בבוקר, בלילה, כל הזמן. ממש לא ידעתי מה
לעשות.

אז פניתי לאבא. אבא גם הוא היה קופידון, אתם זוכרים. נורא
פחדתי לפני שדברתי איתו. הרי אף קופידון בהיסטוריה (ואנחנו
קיימים מאז שהעולם נברא. מה שכתוב בתנ"ך, שאדם נברא ראשון, זה
שטויות, אנחנו היינו קיימים ראשונים) לא התאהב. בכל מקרה, באתי
אליו, והרגשתי שמשהו דופק לי חזק בצד שמאל. לא ידעתי מה זה
אמור להיות, חשבתי שאני חולה או משהו. "אבא" (פניתי לאבא),
"משהו דופק לי בצד שמאל, מה זה?". "חששתי מזה" הוא ענה לי.
"מאז שנולדת היית שונה. איך אני אגיד לך את זה... מה שדופק לך
בצד שמאל זה... אהה... זאת אומרת מה שיש לך זה לב! אתה
הקופידון הראשון שיש לו לב!". "לב?" שאלתי, "אבל אני קופידון,
איך יכול להיות לי לב?". "שב קופי (הכינוי שאבא נתן לי, אל
תשאלו), אני רוצה לשאול אותך שאלה, אבל תבטיח שתגיד את האמת".
"מבטיח" אמרתי. "אתה אוהב מישהי?" אבא שאל אותי. איך הוא ידע?
שאלתי את עצמי. אבל הבטחתי להגיד את האמת, למרות שחששתי
מהתגובה שלו. "כן" עניתי בהססנות. "אוקיי (היי, אבא יודע
אנגלית, לא ידעתי), זה המצב, אני חייב להגיד לך משהו: אם אתה
רוצה שגם היא תאהב אותך, אתה חייב לוותר על התפקיד שלך!".
וואו, הייתי המום. לוותר על התפקיד בשביל אהבה. הרי כל התפקיד
שלי היה אהבה, לחבר בין שני אנשים. ועכשיו אני מרגיש את מה
שהאנשים מרגישים ואני חייב לוותר עליו. "תחשוב טוב" אבא הוסיף,
"אני אתן לך תשובה מחר" עניתי לו.

עבר שבוע, ולא נתתי לאבא תשובה. איזה יום אחד במסיבה, אני זוכר
שישבתי בצד לבד כזה והיא התיישבה לידי. שוב פעם, ה"לב" הזה
התחיל לדפוק לי. "היי" אמרתי. "היי" היא ענתה לי בחזרה. "מה
נשמע?" שאלתי אותה (מה לעשות, אני לא יודע להתחיל עם בנות).
"מצויין" היא ענתה. ושהיא השיבה לי היא הסתכלה לי בעיניים,
וידעתי. אני אוהב אותה. לפי המבט ידעתי. חברה שלה קראה לה והיא
הלכה. "ביי" היא אמרה לי.

זינקתי אל הפלאפון, מוטורולה V-720 שלי, מרשת "Esc", אחלה
פלאפון, כדאי לכם (ולא שמשלמים לי על זה). שלחתי לאבא sms:
"אבא, אני מוותר על התפקיד, אני אעשה הכל בשביל שהיא תאהב
אותי". אחרי כמה שניות הפלאפון, מוטורלה V-720, אני מזכיר לכם,
מרשת "Esc" צפצף. "בסדר קופי" היה רשום בהודעה, "מעכשיו אתה לא
קופידון יותר, התפקיד עובר למשהו אחר".

פתאם היא הסתובבה אליי עם חיוך כזה. "איך אמרת קוראים לך?" היא
שאלה אותי. "אורי" אמרתי. "בוא נלך לחדר אחר" היא בקשה ממני.
הלכנו. התיישבנו על איזה מיטה וראיתי את המבט הזה בעיניים שלה.
לא אמרנו מילה. שנינו התקרבנו אחד לשני...


או קיי, פה זה התפקיד שלכם. אתם תחליטו מה יהיה הסוף. כתבתי 3
סיומים לסיפור ואני לא יודע איזה מהם לבחור. אז קדימה...


1) ואז שמעתי את הקול של אמא. "אורי אתה מאחר לבי"ס!".

2) והתנשקנו. זו הייתה הנשיקה הכי מדהימה שאי פעם ראיתי,
ותאמינו לי, ראיתי הרבה נשיקות בחיים שלי. מאז אנחנו ביחד.
שמישהו אחר ידאג לאהבה בעולם, אני את שלי מצאתי.

3) ואז היא אמרה לי: "עשית תפקיד מצויין בתור קופידון, עכשיו
תורי, תאחל לי בהצלחה!".