ביום שישי שעבר הלכתי לסבא וסבתא שלי. בדרך, ברחוב בזל, ראיתי
אותה.
-  "מאיה? אני לא מאמין!". ובאמת לא האמנתי. "מה שלומך? וואו.
עברו איזה אלפיים שנה. את נראית טוב, את יודעת?"
-  "תודה. מדהים איזו מקריות להיפגש כאן ככה. טוב לראות אותך.
מה אתה עושה עכשיו?"
-  "בדרך לסבא וסבתא".
-  "מה אתה אומר נשב מתישהו באיזה בבית קפה, נשלים פערים?"
-  "האמת היא שאני לא כל כך יכול היום".
-  "אז אלי מחר בערב?"
הייתי מוקף. המבט הזה בעיניים. הסכמתי למרות שלא רציתי. קבענו
לדבר בערב.
המשכתי לסבא וסבתא. בדרך התחלתי שוב לנשום.
הרוח מהים של יום שישי אחרי הצהריים עשתה לי טוב.

את מאיה אהבתי שנה מחיי.
הייתי בשביעית, והיא הייתה שנה מעלי בתנועה.
משך כל הזמן הזה היה לה חבר.
גל. נעים מאוד.
היא מעודה לא אמרה לי לא, ומצידי אני לא ניסיתי הרבה.
הייתי כמו תרנגול שמיועד לשחיטה. הסוף ידוע, אבל שווה לנסות.
אז ניסיתי.
כתבתי לה שיר ליום ההולדת.
את הלחן כתבתי זה זמן מה. באשר למילים, הרמתי טלפון לידידי
הטוב איציק, שכמו בהזמנה כתב מילים נפלאות, הישר ממעמקי חיי
האהבה הכאובים שלו. עם כל זה באתי אל טרגנו, שהוא איש יקר בכלל
ואולפן מהלך בפרט. לקחתי קו 30 אל רמת עמידר, ונכנסתי לבית
היחידי עם שני דקלים בכניסה. אני הייתי בסלון עם הפסנתר
והמיקרופון, וטרגנו היה עשרה מטרים משם באולפן המשוכלל שהוא
מכנה החדר שלו.
ופתחתי את הפה ושרתי. כמו שרק עורבים יודעים.
וניגנתי ושרתי לתוך מיקרופון, בסלון של איש שלא היה קשור
לסיפור הזה, וישב עשרה מטרים משם וסידר את הסאונד.
אבל יצאתי משם עם עותק יחיד של הנשמה שלי על גבי קסטת סוני
שישים דקות.

ארמונות וגלים

ארמונות וגלים מתנפצים אל החוף
נעים לאסוף עוד צדפים
כשהשמש בצבע אדום
ואת מקיצה מחלום שנגוז
צריך לארוז עוד שנה בקופסה
יום הולדת היום.

וכולם מחבקים מחייכים ושרים
אל תופתעי את יודעת
זה לא במקרה שזה כך
והכל בשבילך, אם תרצי אז נלך
זה השיר שלך
וכולם מחייכים
זה לא במקרה שזה כך
והכל בשבילך, זה הרי
יום הולדת שלך

חם בפנים ובחוץ עננים של מטר
מפגן מאולתר של דמעות
זה בסדר, זה לא באמת
מנגינה מלטפת משפט מהורהר
פרחים בשיער
ושמיכה וניחוח נעים ומוכר

וכולם מחבקים מחייכים ושרים
אל תופתעי את יודעת
זה לא במקרה שזה כך
והכל בשבילך, אם תרצי אז נלך
זה השיר שלך
וכולם מחייכים
זה לא במקרה שזה כך
והכל בשבילך, זה הרי
יום הולדת שלך

ארמונות וגלים מתנפצים אל החוף
נעים לאסוף עוד צדפים
כשהשמש בצבע אדום.

באמצע נובמבר 97', בדרך ל, שכנעתי את אחי לעצור לרגע בצהלה.
יש משהו שאני צריך לתת.
באתי, נתתי, הלכתי.
בזה זה נגמר פחות או יותר.
היא לא דיברה איתי שבועיים אחרי זה.
יותר מדי בשבילה.
איזה אסימון גדול נפל. לך תדע.
אף מילה.

באמת ניסיתי.

בדיעבד, אני חושב שהיא נקלעה למשהו גדול עליה.
לא אשמתה. באמת.
אבל בדרך היא שברה לב של ילד בן 16.

ישבנו בבית קפה קטן ברחוב אבן גבירול.
אני הזמנתי טוסט בולגרית, היא סלט גדול.
היא סיפרה לי על חייה מאז.
שנת השירות בתנועה, הגיוס המאכזב, חוסר ההסכמה ומעבר גיבוש
חובלים, הרצון להיות מישהו, הקורס, חתימת הויתור. השחרור.
מה שעובר על בן אדם משך שלוש שנים. הצלחות וכשלונות.
ואני סיפרתי לה על חיי. סיפור שלא קשור אלי. סיפור עלילתי על
מישהו אחר.
היא נראית טוב. טוב מאוד.
לא השתנתה.
אבל ההתכווצות הזאת כל פעם שמישהו אומר "מאיה", כאילו גילו
לכולם את הסוד הכמוס שלי, כבר לא שם.
את חלק מעברי. פול סטופ.
בינינו עמד שולחן מעוצב של שמונים סנטימטר, שתי צלחות עמוסות,
ושלוש שנים מהחיים.
ברקע היה האוסף של ה- doors, שכה אהבתי.
שילמנו ויצאנו.
ליוויתי אותה לאוטו.
נפרדנו.
הבטחנו לשמור על קשר.
לאף אחד מאיתנו לא היתה כוונה לעשות זאת.