"שמת לב" אמרתי לו "שקפה, לפני שמכינים אותו, לפני ששופכים מים
ויש בתחתית של הכוס רק את האבקה עם הסוכר, נראה כמו אדמה עם
קצת שלג?" שאלתי אותו את השאלה שתמיד שאלנו אחד את השניה
כשהכנתי לעצמי קפה, 2 וחצי כפיות קפה (אסור יותר, אמא תכעס כי
זה עושה לי רע) וכפית סוכר. "באמת?" הוא שאל והתקרב אליי,
להסתכל. הרמתי מהר את הקומקום ושפכתי פנימה את המים, מסתירה את
הסוד של שתינו. "למה?" הוא שאל אותי "אסור לך לראות את זה"
לחשתי והוצאתי מהמקרר את קרטון החלב. "ובכלל, הקפה היום מגעיל,
הוא סתם אבקה, לא גרעינים, אז זה לא אותו דבר" אמרתי וסגרתי את
המקרר בטריקה. שפכתי קצת חלב לתוך הספל הארוך, זה עם הציור של
הפרה שאני הכי אוהבת. "טוב, אבל מותר לי לפחות לטעום?" שאל.
"תכין לעצמך" אמרתי לו "הנה הקפה ויש עוד מים בקומקום" לקחתי
את הספל בידי והתיישבתי בסלון מול הטלוויזיה. הוא נשאר עומד
במטבח, חוכך בדעתו אם כדאי לו להתחיל ריב או שאולי עדיין מוקדם
מדי בשביל זה. "יוצאים היום?" שאל והתיישב לידי, עם כוס קפה
ביד. "לא יודעת, לא כל כך בא לי" אמרתי. "טוב, אז אני יכול
לצאת עם חברים שלי?" שאל והניח את הספל שלו על השולחן הקטן.
"טוב" אמרתי בשקט "נו, מה את כועסת עכשיו?" הוא שאל, מלטף לי
את השיער. "לא כועסת, בסדר? לא כועסת בכלל" סיננתי "נו, מה את
רוצה ממני?" שאל והוציא אצבעותיו משיערי "לא רוצה ממך כלום,
תעשה מה שאתה רוצה!" מלמלתי וקמתי, מפילה את הספל שלו על
הרצפה, מתנפץ לרסיסים וממשיכה ללכת, התיישבתי מול המחשב בחדר
וסגרתי אחריי את הדלת, התחלתי לכתוב. שמעתי אותו מסנן כמה
קללות ומתחיל לנקות. "אני לא יכול להמשיך ככה יותר" שמעתי אותו
אומר לעצמו והדלקתי את המוזיקה שלי במערכת, החברים של נטאשה,
דווקא כי הוא לא אוהב. 3 דפיקות קטנות בדלת, הדלת נפתחה מעט
"אפשר להיכנס?" שאל ואני הנהנתי והמשכתי לכתוב. "מה את כותבת?"
שאל, מעביר זוג ידיים קרות ורטובות על כתפיי. "סיפור" זרקתי
"אתה רטוב" "שטפתי עכשיו את הרצפה" הוא אמר "הכל התמלא בקפה"
הסתובבתי אליו. "לפחות היה לך טעים?" שאלתי בחיוך "לא" סינן
ויצא מהחדר "אני נכנס להתרחץ" הסתובבתי חזרה למחשב והמשכתי
לכתוב. האצבעות שלי כמו הלכו בעצמן על המקלדת, הוציאו את כל
הרע שהרגשתי מתוכי. הסתכלתי בשעון הקטן שבמחשב, השעה היתה כבר
מאוחרת והוא עדיין לא יצא מהמקלחת. אחרי שעה קמתי ונכנסתי
למקלחת, לפי האדים הבנתי שהוא רק יצא, בטח עשה עוד אחת
מהמקלחות הארוכות האלה שלו, בטח הוא אפילו שר. יצאתי מהמקלחת
וחיפשתי אותו אבל לא הצלחתי למצוא בשום מקום בבית. "הוא סתם
יצא לסיבוב" אמרתי לעצמי "בטח קראו לו מהעבודה או משהו. על
הדלת נח פתק קטן וצהוב עם השם שלי. "הלכתי, שוקל אם לחזור."
היה כתוב שם בכתב הקטן והצפוף שלו. "אולי תכתבי גם עליי
לפעמים?" חייכתי לעצמי והתיישבתי על הספה, לחכות לו.

קרני שמש העירו אותי וקמתי מהספה בשקט ונכנסתי לחדר, הוא עדיין
לא היה שם. לחצתי פליי על הדיסק שהיה בתוך המערכת ונטאשה
התחילו ללטף לי בשקט את העצב. המחשב היה דלוק ולקובץ הפתוח
קראו בשם שלו, דברים שכדאי שהוא יגלה פעם, הוא אף פעם לא יגלה.
הגרון התחיל לכאוב לי ועמדתי בחדר החשוך בלי לזוז. עמדתי ככה
כמה דקות, עם מיכה שטרית שר לי בשקט באוזן וזרקתי את עצמי
אחורה על המיטה, הורדתי חולצה והתחפרתי בתוך השמיכה. ליד
המיטה, במקום שלו, נח ספל קפה, הארוך זה עם הציור של הפרה שאני
הכי אוהבת, שאם יחזור עייף יהיה לו מה לשתות.