"מה זאת אומרת שאת זורקת אותי?" היא שואלת ואני נאלמת דום.
אף פעם לא אהבתי אותה, זה ברור, אני חושבת שסתם רציתי אותה, או
יותר נכון - רציתי להגיד שיש לי אותה.
"הא?" היא ממשיכה ואני ממלמלת משהו לא ברור כמו "זו לא את זו
אני."
"לא שאלתי למה את זורקת אותי," היא תוקפת "שאלתי מה זאת אומרת
שאת זורקת אותי."
אני מציצה מעבר לקצה הצוק הקרוב מידי, תוהה אם הנפילה תהרוג
אותה. מאוד מקווה שכן.
"זה לא ילך לך" היא קובעת כאילו קראה את מחשבותיי "זה לא ילך
לך להפטר ממני את לא מסוגלת לעשות את זה."
"כן אני כן."
"לא את לא. לא עשית את זה עד עכשיו וכבר מאוחר מידי"
"טוב מאוחר מלעולם לא, ואל תשכחי שאני לא ממהרת, אני יודעת שלא
תברחי כי אני עשיתי אותך כזאת שלא תוכלי להרשות לעצמך ולאגו
שלך לברוח."
"לא את עשית אותי, לכן את גם לא יכולה להפטר ממני"
"בטח שאני עשיתי אותך. אני החלטתי שאני רוצה תדמית ככה וככה
וגרמתי לאנשים להאמין שככה אני, בימים טרופים אלו את כבר לא
מתאימה ואני רוצה להפטר ממך, אז זה מה שאני אעשה. נתתי חיים,
אקח חיים, ושום דבר שתגידי לא ימנע ממני, את רק האקס-תדמית
שלי."
"רק עכשיו ענית לי על שאלת המה-זא"
"מה?" נראה לי שהיא השתדלה להראות כמה שפחות ברורה (כמו שפעם
רציתי...).
"מה זאת אומרת"
"מה מה זאת אומרת"
"אמרתי מה זאת אומרת"
"כן, אבל בקשר למה?"
"בקשר לחצי מונולוג שלך ממקודם"
"מה זאת אומרת?"
אמרתי קודם שסוף סוף ענית לי על השאלה מעוד יותר קודם."

בשלב הזה בערך, נמאס לי, קמתי באיטיות והפשלתי שרוולים בכוונות
ברורות.
"רוצה חתיכה ממני" היא צחקה. מתוך עקרון היא לא מדברת אנגלית.


כשדחפתי אותה שמעתי קול נפץ עז, לא של גופה הערטילאי, אלא של
ליבה - אני חוששת שנטעתי בה יותר מידי תקווה.