חושך.   שחור.   לא מצליח לראות כלום.   כבר לילה?...   כל
הגוף כואב.   לא מצליח לזכור כלום.... מנסה לשחזר.... כלום....
איפה אני? למה אני לא יכול לזוז?   אני שומע דלת נפתחת, צעדים
שמתקרבים אלי.   "אני רואה שהתעוררת.."  קול נעים... של
אישה... אבל איך לעזאזל היא רואה משהו בחושך הזה?!   "אולי את
מוכנה לפתוח את האור" אני אומר.   "אה..."   שתיקה - למה
היא לא מדליקה אותו?!   החוסר אונים... גם לא לראות... גם לא
לזוז... עוד נסיון לקום - אם היא לא תפתח את האור - אני אפתח!
ושוב... התחושה הזו כשאתה מגלה כאילו כל הגוף שלך קשור - אבל
אין שום שלשלאות שכובלות אותך...   איך בכלל הגעתי למצב הזה?!
איפה אני?!   "למה את לא פותחת את האור המזוין?!?" מה היא
מטומטמת?!  למה היא לא מקשיבה לי?!  "תרגע... אל תנסה לקום...
אתה עוד חלש.."  מה חלש?! ממה?!   ולמה היא עדיין לא פותחת את
האור!?!
"עברת תאונה קשה... הרופאים לא האמינו שתישאר בחיים"  
תאונה?!....   פתאום, כמו צוהר שנפתח בחדר חשוך ומגלה קרן אור
(אירוני, לא?...), התחילו לחזור אלי הדברים... מסיבת הפתעה של
יוליה, החברה שלי...  היא הייתה בת 19 וחגגנו לה בפאב החדש -
"סוף העולם שמאלה" - (שם די מתלהב כזה...   של כאלו שבטוחים
שהם מקוריים...)  ואני סיפרתי לה שאנחנו הולכים סתם לשבת
ולשתות, וכשהגענו וכל החברה קפצו עלינו ושרו לה ברגע שנכנסה -
"...!Happy birthday to Yulia"  רק לראות את החיוך המדהים
שלה... שכל פעם שאני רואה אותו אני נמס מחדש...  החיוך שבגללו
בכלל התחלתי איתה.   והריקודים במסיבה... והסלואו הצמוד הזה,
כשהיא התכופפה ולחשה לי באוזן "...אתה יודע שאני אוהבת
אותך?..."  וההרגשה...  כמו של אדם שכל חייו התאמן וחיכה לטפס
על ההר הגבוה בעולם,  ובסוף אחרי כל הזמן שהוא חיכה ואזר אומץ
והוא מטפס עליו, ההרגשה הזו שמילאה אותו...  כאילו כאילו הלב
שלך עוד רגע מתפקע מאושר-יתר...   והדרך חזרה הבייתה...  אחרי
שנגמרה המסיבה... ואחרון החברים שניגש ואמר לה מזל טוב.  ואני
היא נכנסנו לתוך הטויוטה החדשה של אבא שלי והסתכלנו אחד על
השניה בעיניים...  זו הפעם האחרונה שאנחנו חוגגים - לשבועות
הקרובים...  מחרתיים אני חוזר לצבא, וסביר להניח להניח שיעבור
הרבה זמן עד שאני אקבל עוד סופשבוע בבית - לא יוצא לי לצאת
הרבה מהסיירת... ובמכונית בדרך... קשה להאמין כמה נעימה יכולה
להיות הדרך הבייתה כשאתה מאושר...  ולא יכולתי - פשוט הייתי
חייב להסתכל עליה - לראות אותה מחייכת אלי.... ופתאום - הצפירה
הזו.   וחושך.   שכבתי בחושך, בטח בבית חולים, כשאני לא יכול
לזוז, רק שאלה אחת ממלאת את תודעתי - מה עם יוליה? למה היא לא
יושבת לידי? מחזיקה לי את היד?  ולמה האור המזויין נשאר סגור?!
"יוליה!... יוליה!..."  למה היא לא עונה?  ושוב דלת נפתחת
וצעדים מהירים לידי - יוליה?..  "לא, אל תתאמץ... תנסה
לישון..."    מה לישון?!  מה קרה?! איפה יוליה?!  "עברת
תאונה קשה..." שוב את אומרת את זה?!  אני יודע שעברתי תאונה!!
תפתחי את האור - מה את מנסה לענות אותי?!
"תפתחי בבקשה את האור...".    "אני מצטערת - האור פתוח..."
?!?!
"נדמה לי שאת טועה..." - אני בטוח שאת טועה - אני לא רואה
אור!! "האור סגור - אני רואה!"    אני לא יכול יותר...
"תנסה לישון... כשיבוא הרופא - נעיר אותך".   "תדליקי בבקשה
את האור!!" אני אומר בטון התקיף ביותר שאני מצליח לגייס.
"חכה אני קוראת לרופא"     והיא מתרחקת והדלת נטרקת.  החושים
מתחדדים אט אט... ולפתע ההכרה הזו פוגעת בי - כמו רכבת במלוא
עוצמתה - האור באמת פתוח!  אבל אני לא יכול לראות אותו... סביר
להניח שאני לא אוכל לראות עוד...  ועוד צעדים - הפעם יותר
חזקים, והפעם קול של גבר - "מר נבו? אני רואה שהתעוררת.  איך
אתה מרגיש?"  "חרא.  מה עם יוליה?..."  "אה...  היא...
נפגעה קשה ו... היא לא סבלה הרבה..."  אני לא מאמין... ואז
חושך עד פעם...  התעלפתי...  התעוררתי אחרי כמה דקות, ורק
האחות הייתה בחדר  "אם אתה לא מצליח להרדם - יש קופסא של
כדורי הרגעה לידך"  יוליה.... למה?... זה הכול אשמתי... האחות
יוצאת מהחדר.
אני לא אוכל לעמוד בגעגועים... יוליה...  אני שולח את היד,
ובהחלטה רגעית מרוקן את כל תוכנו של הבקבוק עם הכדורים לתוך
הפה ולועס... לאט לאט אני מרגיש חמימות בכל גופי... וחושך.
לתמיד.