מאה שנים לאחור

גוש החמאה הצהוב שסבתא חבצה החל נמס מחמת החום ששרר בחלל
המטבח, ושלולית שקופה ושמנונית הצטברה על קרש העץ שעליו הוא
היה מונח. השעה היתה שש וחצי. אמא התמהמהה הבוקר, כמו בכל בוקר
בחצי השנה האחרונה, והלחמניות, שהיו אמורות כבר לצאת מן התנור,
טרם הספיקו להיאפות די צרכן. על השולחן היו מונחים שני גלילי
נקניק יבש, שפרוסות עבות נחתכו מהם בסרבול על ידי אחותי
הבכורה. היא עמדה בפינת החדר, כפות ידיה שקועות בקערת הרחצה
והן דולות מים, המרטיבים את פניה הרציניות והעגלגלות ואת קצוות
השיער החמקניות, שלא הצליחה לקלוע לתוך שתי צמותיה. חוץ מנקניק
וחמאה שמה אחותי על השולחן, באי-סדר גלוי, גם צנצנת ריבה
מרושתת בבד פרחוני, המהודק אליה בגומייה עבה. מרקחת תותים,
שהדודה הכינה בעצמה והביאה כמתנה כשבאה לביקור. מן החדר השני
בקע קולה של אימי, אך אי-אפשר היה להבין את שאמרה כי בכי
התינוק חנק את מלותיה והן נשמעו עמומות. אמא לא הרשתה לנו
להיכנס לחדרה כשהתינוק בכה "כי אתם מפריעים לו לישון", כך נהגה
להסביר. לא נורא, לי היתה שיטה לדעת בדיוק מה מתרחש שם, אפילו
ממרחק של שני חדרים. מול פתח הדלת היתה תלויה על קיר חדר השינה
מראה גדולה עם פיתוחים. הפתעה שאבא קנה לאמא בעיר הגדולה קצת
אחרי שהתינוק שלנו נולד. דרך המראה הזו הייתי צופה בבבואתה של
אמא כשהיא מניקה, או עומדת כפופה מעל מיטתו של הצרחן הקטן, שרה
לו שיר ערש, רק שפתיה נעות וקולה לא נשמע.

רבע לשבע. אמא נכנסה למטבח כשהתינוק בידיה וכפתורי חולצתה
עדיין פרומים. היא נראתה עייפה, ועיגולים כהים הקיפו את עיניה
היפות בסיבובים בלתי נראים. לנוכח דמותה הדהויה חשתי צביטה
קטנה בלבי, אך עם זאת הדחף העיקש שבי השתלט עלי במהרה ומצאתי
את עצמי צועק בקול ממקום מושבי: "אמא אני רעב ואין לחם!!!".
אמא התבוננה לעברי, אך נראתה כמסונוורת. היא ניגשה לכיווני
והושיטה יד כמו כדי לגעת. רציתי כל כך לחוש במגעה המלטף. היא
הדפה אותי קלילות והגיעה אל יעדה, עששית הנפט הגדולה שהיתה
תלויה ממש מאחורי ראשי. היא אחזה בכפתור העגול וסובבה אותו, עד
שהאש דעכה וכבתה. "למה אתם תמיד שוכחים לסגור את האור? השמש
כבר עלתה בחוץ...", היא אמרה, והמילים התגלגלו מעל לאוזנינו
ונשמטו אל בין קורות העץ של הרצפה. את מי זה עניין. הבטן קרקרה
והמוח זעק - לאכול ולצאת לשחק בשדות ומיד. נמאס לי לחכות. אמא
ניגשה לעריסה הקטנה שעמדה לצידו של שולחן האוכל העצום. היא
הניחה את החבילה שלה בין הסדינים הבוהקים שאמרתם היתה רקומת
תחרה. היו אלה סדינים שהשכנה הביאה. הם ריפדו את מיטת התינוקת
שלה עד לפני כמה חודשים, אבל זאת חלתה במחלה כלשהי ואבא הסביר
לנו שהיא "לא עברה את החורף". אחרי שאבא אמר זאת תהיתי ביני
לבין עצמי מתי יודעת תינוקת שהיא הצליחה לעבור חורף ושמותר לה
כבר לנוח מהמעבר. כשהשכנה הציעה את העריסה היא נראתה דווקא
רגועה ושמחה בשמחת אימי, ורק דמעה אחת ענקית ממש זלגה על לחייה
ונחתה הישר אל החור המעוצב בציפה היפה והצחורה. הדמעה נבלעה בו
כלא היתה.

אבא נכנס לבית. הוא תלה את כובעו על הקולב בעל קרסי הברזל
הכהים והתיישב בשתיקה לשולחן. "אוי, באמת מאוחר", הזדעקה אמא,
והחישה צעדיה אל התנור המהביל. ביד ימין היא אחזה במוט השולף
את תבניות המאפים מן האש ובשמאל פתחה את הצוהר. ראיתי אותה
מוציאה את תבנית הלחמניות הזהובות ומניחה אותה על השרפרף שליד
התנור. ריח חם ומתקתק התפשט מיד בחלל הבית, וחלונות המטבח העלו
אדים. חשתי את הרעב תובעני מתמיד. אמא הניחה את המוט ולבשה על
ידיה כפפה עבה. היא הניפה את התבנית, בדרכה לכיוון השולחן. אבא
הרים את פניו אליה מהורהר ושקט. אחותי באה בחיפזון מכיוון
המסדרון, תוחבת לתוך חצאית הקפלים הקצרה את חולצתה הדקה,
שהשתלשלה מתחת לסוודר הצמר העבה שלבשה. ידעתי לקרוא את הבעת
פניה המאוכזבת-תמידית, כמו אומרת לאמא - אני לא אומר דבר, אבל
אני את שלי עשיתי והכנתי הכל ושוב בגללך לא יהיה לי אוכל
בבית-הספר כי ההסעה כבר מחכה לי בחוץ. ובאמת, מעבר לדלת נשמע
בברור קול הפעמון המצטלצל וצחקוק של בנות אחרות, שכבר היו
ישובות בגאווה על העגלה הרתומה לסוסים.

אמא, שהתמלאה ברגשי אשם, נראתה אבודה לרגע, אך התעשתה באחת
ותפסה בידה הפנויה את אחת הלחמניות, שחררה את התבנית המהבילה
מלפיתתה, ובמקומה אחזה בסכין הארוכה והחדה. היא החלה חותכת
בבשר הלחמנייה, וניכר בתנועותיה שחום הלחמנייה העיק על כף ידה.
התינוק, שזה עתה נרדם, פרץ לפתע בצרחה מקפיאת דם, כמו שרק הוא
ידע לצרוח, ובאותו זמן ממש אמא הגיעה אל קצה גבול הלחמנייה
והסכין חדרה באחת אל תוך בשר ידה שלה, שלא חשה בו מכיוון שהחום
שיתק אותו. הלחמנייה החתוכה, שנחתה ארצה ברכות, הספיקה לספוג
חלק מן הדם ונראתה מקושטת במיוחד. אבא קם בכבדות והתבונן על
החתך המכוער שפאר את ידה של אמא. הוא קשר מעליו בד חיתול שמצא
בהישג יד ונשק לאמא על מצחה ביובש. עיניה של אמא היו לחות
ופניה התכרכמו מן הכאב, אך היא הפגינה גבורה למופת. אחותי
הרימה בידיה את התינוק, שהוסיף לילל ולצווח, היא ערסלה אותו
והניעה את גופו מצד לצד והוא שב להתנמנם בין זרועותיה הצמריות.
היא עמדה כך בלי לזוז, מפחדת שכל תנועה שלה תגרום לו לפרוץ
בבכי שוב. רעש שוטו של העגלון נשמע והסוסים עזבו בדהרה את
החצר. אמא, חיוורת, התיישבה בלאות על הכסא. החיתול שעטף את כף
ידה האדים עד מאוד. ואני, משהו בי נשבר ופקע כמיתר. קמתי נחרץ,
ולפני שטרקתי את דלת הכניסה שמעתי את עצמי פונה לאחור בגסות
מופגנת ואומר: "זהו אני את הבית הזה עוזב. נמאס לי להיות רעב
ולחכות תמיד. אני הולך לחפש לי בית אחר ואמא לא עסוקה. בית בלי
תינוק, בית שיאהבו בו רק אותי."

מאה שנה קדימה

על המרקע התלת-ממדי, שהיה פרוס על שניים מקירות המטבח, חייך
החזאי-רובוט והבטיח יום גשום במיוחד. המייצג הפירוטכני המשעמם
שלו הסתיים במהירות, ואני נותרתי יושב, בוהה בצבעוניות המוגזמת
של תמונות הלוויין שנותרה קפואה על הקיר. אבא ואמא עוד ישנו.
בתקופה האחרונה הם מתעוררים רק בערך באחת-עשרה בבוקר וזה ממש
נמאס. רציתי לגשת לחדרם ולהשתחל למיטתם, להצטרף אליהם ולהתפנק
כמו תינוק, אבל גלאי הנפח עדיין לא נוטרלו וכל הבית, חוץ
מהשביל שבין חדרי למטבח, היה מחובר עדיין למגננת הלייזר
הנקודתית. אמא הסבירה לי כבר אלף פעם שאם אגע בידית דלת חדר
השינה לפני שהם יבטלו את הקידוד הקרן תחתוך לי אצבע, וזה יהיה
כואב ונורא חבל. הבנתי בדיוק את מידת הסכנה. אני לא מטומטם. גם
ראיתי מה קרה למדגימון שהביאו הטכנאים כשהתקינו את המערכת.
שלפתי את מגירת המקלדת בצד שלי בשולחן והקשתי - "ארוחת בוקר".
על המרקע הענק הופיע העוזרובוט וחייך בעמימות. "בוקר טוב לך.
הנה התפריט שהכנתי עבורך..."

בזמן שהוא טרח לפרט באוזניי, בקולו החמים והמתכתי, את אפשרויות
הבחירה המגוונות ובעוד תמונותיהן של המנות מופיעות ונעלמות מעל
הצג שבקיר השני, החלו מחשבותיי נודדות אל התינוק החדש שנולד
לנו. קודם אמא היתה רגילה אבל מאוד עייפה. אחר כך היא נסעה
לגור כמה חודשים ב"מכון להריון אופטימלי" על הירח. אבא הסביר
לי ששם היא נחה טוב טוב ואוכלת, נושמת ושותה רק מה שנכון.
השתוקקתי לבקר אותה, אבל אבא טען שעדיף לחסוך את הכסף לדברים
חשובים יותר. אמא נהגה לדבר איתי כל יום באותה שעה, ומאוד
אהבתי לראות את פניה המקסימים ממלאים את כל חלל המטבח מעל גבי
הצג. לפעמים, אם רציתי לומר לה משהו ממש מיוחד או לחבק אותה,
הייתי נשכב בחדר שלי על מיטת המציאות-המדומה, לבוש בחליפה
המיוחדת, ואז יכולתי אפילו לגעת בה. למרות שהיא לא הרגישה
במגעי לי זה היה ממש נעים. כמעט כמו אמיתי.

יום אחד אבא שלח לנו רחפת, שלקחה אותי ואת אחותי, שהיא כבר
גדולה ולא גרה איתנו יותר, לבניין מפואר אחד מחוץ לעיר. נסענו
על סרט-נע בעקבות הרובוטס. עברנו מסדרונות ארוכים, עד שנכנסנו
לחדר חשוך משהו, שקולות מוזרים של פעפוע והלומות קצובות נשמעו
בו ללא הרף. במרכז החדר, בתוך בועה גדולה מלאה במים, צף לו
יצור קטן דמוי אדם. אמא ישבה לידו, ראשה שמוט מעט והיא מנמנמת.
אבא, שפגש אותנו מחוץ לחדר, העיר אותה בנשיקה על שיערה. היא
הקיצה מיד, מופתעת לראות את כולנו לידה. קפצתי עליה בחיבוקים
ונשיקות. אחרי כל החודשים שעברו היה מגעה של אמא נפלא כל כך
שהתקשיתי להניח לה להינתק מבין זרועותיי הקטנות. היא חייכה,
הביטה אל תוך עיניי ואמרה: "תראה, יש לך אח חדש". היא הצביעה
לעבר הבועה. אל אצבעותיה היו מחוברים אצבעוני חישה והיא נגעה
בלוח שניצב לצידה. היצור המכונה 'אחי' נעור מיד, פקח את עיניו
ובהה בנו. "הוא עוד לא ממש רואה טוב", הסבירה אמא, וליטפה את
גבו דרך נגיעה בדמות המצויירת על לוח החישה. אחותי הביעה
התפעלות אדירה מהתינוק ואבא הצטרף לשמחה, נרגש ונלהב. הם חשבו
שהוא דומה לי. "אפילו שנסעתי לירח", אמרה אמא, "וממש השתדלתי,
היתה בכל זאת בעיה והתינוק שלנו לא הסתדר בתוך הבטן שלי.
הרופאים הוציאו אותו לפני הזמן המיועד ועכשיו הוא יגדל ככה עוד
כמה שבועות, עד שיוכל לבוא איתי הביתה. הוא יהיה בסדר גמור. אל
תדאג."

מי מכלל דאג למיפלצון החצי-עיוור הזה. רציתי כבר לחזור הביתה.
מועדון האינטרגרופ שלי היה אמור להיפגש למשחק ועידה בעוד
שעתיים ורציתי עוד להספיק להכין מצגת מעניינת שתרשים אפילו את
נואימיאו מקטמנדו. היה לי חשוב להקסים אותה כי היא היתה יפה
ושיחקה מצוין ב"רופי", שהיה משחק המחשב האהוב עלי. ב"רופי"
המשימה היא להגיע למאורת הדרקון, לנעוץ בלבו חרב ישנה ואחרי
שהוא מת צריכים לנתח את גופתו ולמצוא בתוכה את הנסיכה הכלואה.
יש מפות פתולוגיות שאפשר להיעזר בהן, ואני ממש נהנה כשאני
מרגיש את הגוף שלו מתפרק לי בידים.

"אתה מתגעגע אלי?", שמעתי את קולה של אמא משתרבב להרהוריי.
"העוזרובוט מעצבן. הוא תמיד מחייך ושם מעט מדי מלח בסלט. אני
רוצה שתבואי הביתה עכשיו", עניתי בזעף. אבל אמא לא באה. היא
ישבה עם היצורון הזה ועם הבועה שלו עוד כמה שבועות, ואפילו
שכחה לדבר איתי כל יום. אבא היה חוזר בערב, ומדי פעם מביא לי
ד"ש ממנה, מוקלט על מינידיסק. בשבועות האלה הפסקתי את לימודי
התקשורת המגה גלקטית וכל היום רק הייתי משחק, מפרק דרקונים
ומחלץ נסיכות. מאז שאמא חזרה הביתה עם התינוק אני עוד פחות
מדבר איתה מאשר קודם. היא עסוקה איתו, ולחבק אי-אפשר אפילו
במציאות-מדומה, כי המחשבים שלנו כבר לא מחוברים. התינוק הזה לא
מסתפק במטפלתומטית שלו. איזה צרחן. כל היום על הידיים של אמא.
אני מתפלל בלילה שיחזור לבועה. בחלומות אני מתגנב לחדרו, נועץ
חרב חלודה בחזהו ומחלץ את הנסיכה המסכנה הדומה לאמא כל-כך.

בחרתי ארוחת בוקר והמתנתי בסבלנות. ההבהוב הדיגיטלי של השולחן
השקוף הורה אחת-עשרה ועשרה. לפתע כבו בצפצוף כל סמני מגננת
הלייזר. המערכת נותקה סופסוף, ואבא נכנס ישנוני למטבח. "בוקר
טוב בן. אכלת כבר?". לא עניתי. הוא בין כה וכה ישאל גם את
העוזרובוט. עלי הוא אף פעם לא סומך. חיכיתי לה שתבוא, בשיערה
הארוך והגולש וגופה המתוק והעגלגל, אהבתי אותה כל כך. "אמא
הלכה לראות מה שלום התינוק ולהזין את המטפלתומטית בנתונים",
אמר אבא, כקורא את מחשבותיי, "תאכל משהו בנתיים". לא חשתי רעב.
כשראיתי לבסוף את צלילתה מתקרבת אל פתח המטבח רציתי לקום ולרוץ
לקראתה, אך משהו בי התמסמר לרצפה הכחלחלה והמתכתית. פי נפתח,
ומילים קשות החלו בוקעות ממנו בלי שיכולתי לשלוט על טיבן
ומהותן. חשתי כצועק אך מסתבר שמלמלתי. קמתי ורגלי הובילו אותי
אל פתח הבית. אחזתי בידית וההכרזה המכאנית שקלטה את דמותי
אמרה: "דלת נפתחת. רחפת מוכנה לנסיעה. היה שלום." לא התכוונתי
לחזור.